top of page

על לגלגל עיניים בהפגנות נגד הפיכה משפטית | הדס בודסקו


אני לא מתחרמנת מדגלים באופן כללי - לא דגלי ישראל ולא פלסטין, לא באירווזיון ולא במונדיאל.

הדגלים שמציפים את הרחובות בחודשים האחרונים באים לספר לנו משהו: מה שהוציא המון לרחוב קשור למה שהדגל מייצג - לזהות - מה שציבור רחב מדמיין/ות כ"ישראלי" נמצא בסכנה. וזה דבר שגורם לי, ולהרבה פעילי/ות שמאל לגלגל עיניים.

ההיאחזות בדגל ובמגילת העצמאות מספרים על אפקט מׇנְדֵלׇה שנראה ששורר בקרב הרבה מהציבור - זיכרון של מדינת ישראל אחרת - דמוקרטית באמת, מתקדמת, מכבדת זכויות אדם ושוויונית. א/נשים מוכנים/ות לקבל מכות ולהיעצר במלחמה על הישראל הזו - שמעולם לא הייתה קיימת.

ההפגנה הראשונה שהשתתפתי בה בגל האחרון התחילה בכיכר הבימה. בין נחילי המפגינים/ות הצפופים/ות מצאתי את מעגל המתופפות/ים. בתוך נהרות של כחול-לבן תופפנו וצעקנו יחד על מסאפר יטא, שייח ג'ראח, דיור ציבורי וחינוך. מעטים הרימו דגלי פלסטין - אקט מאוד נפיץ, על אחת כמה וכמה רגע אחרי הוראתו של של השר לבטחון לאומי, איתמר בן גביר, לאכוף איסור הנפת דגלי פלסטין בפומבי. אל תוך מעגל המתופפות נפלט נער אוחז דגל, שברח משני גברים זועמים שניסו לשלוף מידיו את הדגל באלימות, ונאחז בקרנות המזבח של המעגל שלנו.


צילום: מיכל שומר


אחרי כמה ימים, בשיחת סלון של המתופפות, דנו במידת הבחירה שהייתה לנו באותו רגע - להיות או לא להיות מזבח. רק אז גיליתי שהגברים האלימים לא היו, כמו שחשבתי בזמן אמת, עוברי אורח מזועזעים מההפגנה, אלא שני מפגינים בעצמם.

הרבה אינטראקציות בהפגנה הרחבה מאששות את התחושה שגם כאן נוכחות פלסטינית לא מוזמנת ולא רצויה. שגם כאשר מפגינים/ות יהודים/ות חילונים/ות במרכז תל-אביב חווים/ות על בשרם/ן את כלי הדיכוי שהוכשרו בעשורים רבים של כיבוש אלים, הם/ן עדיין לא מעוניינים/ות להישיר אליו מבט. קשה לא לגלגל עיניים למשמע הקריאות לד-מו-קר-טיה - שבחסותה מיעוטים - לא רק פלסטינאים - גם אתיופים, חרדים, מבקשי מקלט וכל כך הרבה אוכלוסיות נוספות סובלים מאלימות משטרתית חריפה הרבה יותר בלי שאף אחד מניד עפעף.

לצערי גם במעגלי השמאל אני מתקשה למצוא נחמה. אני רואה את החברים/ות האקטיביסטיים/ות שלי שמגיעים/ות כל שבוע להפגנות בשייח ג'ראח, שבמשך שנים נלחמים/ות על דמוקרטיה אמיתית בישראל ופלסטין, מגלגלים עיניים ברגע האמת הזה, חותכים מוקדם, קוראים למפגינים סאחים-ציוניים ופוטרים כל התנגדות לדעתם בקריאה - ״פאשיסט/ית״. המילה ״מתנחל״ ברטוריקה של שמאל הפכה למילת גנאי שטוחה שמסרבת לראות בא/נשים שחיים/ות בהתנחלויות בני/ות אדם מורכבים/ות. גם זה מכווץ לי את הבטן, גם כאן אני מרגישה בושה. שוב אני מרגישה בצד של מישהו/י ששונא מישהו/י אחר/ת, כי נסיבות החיים הובילו אותנו להיות בשני צדדים הפוכים של מתרס.


צילום: פאינה פייגין, 2023


בהפגנה גדולה מחוץ לכנסת בזמן קריאה טרומית של חוקי ההפיכה המשפטית החדשים, הרגשתי עוינות ופחד. ירושלים נפיצה יותר מתל-אביב, וכבר בדרך להפגנה ראינו קבוצות של א/נשים מתווכחים/ות ורבים/ות בחירוף נפש ברחובות. אל המעגל שהצטרפתי אליו הגיעו שוב ושוב קבוצות נערים דתיים לאומיים צעירים, להניף דגלי ישראל, לשיר בקול רם שירים יהודיים. ועדיין - ברגע של נפילת מתח - שבו נראה שהרבה מהמפגינים הסכימו בשתיקה שזה הזמן לקפוץ לארומה בסינמה סיטי להפסקה מתודית מההתנגדות האנטי-ממסדית, ראיתי קבוצות של א/נשים מהצדדים ההפוכים של המתרס, מדברים/ות, מתדיינים/ות, שואלים/ות שאלות. המציאות הזכירה לי אמת פשוטה - ייאוש מלמד אותנו שהכל מוכתב מראש - ומראש הוא אבוד; אבל המציאות, בניגוד לתודעה המיואשת, מספקת הרבה תפניות לא צפויות.


אז אני מתגלגלת בלופ הזה כל שבוע, כמו גרב במכונת כביסה: עוד קריאה ראשונה לחוק חשוך ואפל, עוד כניסה צבאית לא אחראית לג'נין או לשכם שגובה חיים של חפים/ות מפשע, עוד אירוע אלים בגדה המערבית שמגובה ומטושטש על ידי הצבא -

והדם רותח, והלב נשבר, והנפש מבקשת לצאת החוצה ולמצוא את הדרך חזרה להתאחד ופוגשת את הכיווץ הזה. את האמביוולנטיות הזו. הכיווץ שבלצאת מהבית ולא למצוא את עצמך בהמון - בכל זהות שלא תהיי - לא למצוא את עצמך בהמון אשכנזי, המון סטרייטי, המון ציוני, המון יהודי, המון בינארי. בתוך עשרות ומאות אלפי המפגינים/ות שברחובות את עלולה למצוא את עצמך מרגישה בודדה, חריגה ומפוחדת.

זה לא סוד שהמציאות שלנו מדממת וכואבת. המציאות שלנו מלאה במאבק ובאבל - אבל היא עדיין מפתיעה, וזה דבר גדול. כשאנחנו מדמיינים/ות "תקווה" אנחנו נוטים/ות לחשוב על משהו אסתטי ואוטופי כמו פוסטר בחירות של ברק אובמה, אבל לתקווה ואופטימיות יש צורות רבות. ויש לנו הזדמנות לפגוש במלאך הלא-סביר שמגיח ברגעים האפלים ביותר של החיים - כאוס. בואו נקבל את הכאוס בזרועות פרושות.


צילום: מיכל שומר

אם הדגלים מספרים שמה שהוציא המונים לרחובות הוא מלחמה על זהות - אני מחפשת את הדרך למצוא מקום למגוון זהויות שלא נלחמות זו בזו על זכות קיום, ואני רואה איך ההזדמנויות למרחבים כאלה נקרות בדרכינו כשחוקי היקום מתגמשים. כשמאזן הכוחות במציאות משתנה בצורה כל כך דרסטית עד שאין לנו ברירה אלא לפסוע בדרך שלא פסענו בה לפני. אנחנו ברגע נדיר בתמשיך הזמן-חלל הישראלי של נזילות ואי-וודאות. זה מעורר אימה; כל שבוע עוד ועוד א/נשים משלמים/ות בבריאותם/ן, רכושם/ן, החופש שלהם/ן והחיים שלהם/ן בתנודות ההרסניות של השינוי. בתוך הפחד הזה אנחנו רוצים/ות להתבצר בזהות שלנו ולהקצין. להיות שמאלני/ת ששונא/ת מתנחלים/ות, להיות מתנחל/ת ששונא/ת ערבים/ות, להיות ערבי/ה ששונא/ת ציונים, להיות פמיניסטית ששונאת גברים, להיות שמרן ששונא נשים. אבל אני מזמינה אותנו למסע חדש ומרחיב תודעה, לקחת צעד אחורה ולהתבונן באירוניה של המציאות המקיפה אותנו.

כשמוחים/ות נגד השלטון באמצעות סמליו, כשפעילי/ות שמאל מגלגלים/ות עיניים על ציבור שנלחם על זכויות אדם, כששרים כהניסטיים מזהירים מהשלכות הרסניות של הסתה וחוששים מאיום על חייהם, וכשתל-אביבים ממלאים עד אפס מקום רכבות כדי להגיע לירושלים - אין לנו ברירה אלא להבין שהכל אפשרי.

שוברות קירות, צילום: מיכל שומר

אני יכולה לפגוש פרטנרים/ות מפתיעים/ות לאינטרסים שלי, אני יכולה ליצור בריתות חדשות עם מי שחולקים/ות את הכאב שאני חווה גם כשיש בינינו פערים עצומים. מה שעדיין נותן לי תקווה בתוך גל הייאוש הגדול הוא שיש עכשיו הזדמנות ליצור לי ולאהוביי/תיי עתיד חדש שלא דמיינו לפני. במיוחד כשהכאב רב, במיוחד כשהמצוקה גדולה. אם עדיין לא פגשנו את המנהיגים שיחליפו את הממשלה הזאת, עדיין לא שמענו בתוך המחאה את הקולות שמעוררים בנו תקווה והזדהות, כמה מרגש - לא מן הנמנע שאלו יהיו אנחנו.







הדס בודסקו

יוצרת, כותבת ותסריטאית. אשת תוכן וקופירייטרית בסטודיו ׳ענני׳. בוגרת מסלול תסריטאות בסם שפיגל, ובן-אדם שמחלק פנזינים שהוא יוצר לזרים.




コメント


bottom of page