top of page

חומר לסכסוך | ירדן שטרן

המאמר הבא מהווה ׳התערבות מטריאליסטית׳; ניסיון לעורר את הקוראים/ות לחלק מהמאפיינים הסביבתיים, החברתיים והנפשיים בהן, חומר ׳בקונפליקט׳, סובב את הסכסוך הישראלי/פלסטיני. כחלק מפרויקט רחב יותר, להרחקת המונחים שבאמצעותם מובן הקונפליקט הפוליטי המתמשך הזה. חיבור זה מפתח שתי הצעות בו-זמנית:


ראשית, הוא מתבסס על גופי תיאוריה ופרקטיקות המאתגרות את הנחת היסוד, לפיה חומר וחפצים הם פאסיביים. הטיעון המרכזי המוצע, הוא שלא זו בלבד שחומרים ׳מתנהגים׳, הם מתנהגים באופן פוליטי. הם שחקנים פוליטיים מובהקים וחיוניים, המעורבים באופן שאינו משתמע לשתי פנים במאבקי כוח, לצד שחקנים אנושיים ולא-אנושיים סביבם. בפרט, ההתמקדות היא בעבודתם של אמנים המושקעים בהאזנה לחומרים ובייצוא ההיסטוריה שלהם, כלומר, אמנים שמקרקעים את האופן בו החומר השפיע עליהם.


שנית, בהתייחס לתפיסה זו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרקטיקות אלה, המאמר טוען ש׳חומר הקונפליקט׳ סבוך וקשור באקולוגיה החברתית המורכבת, עד כדי כך שהוא דורש שכתוב של מונחיו. החיבור מערער את הנחות היסוד הכרוכות בסכסוך - שישנם שחקנים אנושיים מובהקים, או נקודות מבט פוליטיות מובחנות, הנחלקות לפי לאום - משום שהעניין עצמו מגלה שמושגים כאלה הם סוכנים עיקריים של אלימות אפיסטמולוגית וחומרית. במקום זאת, הוא מציע כי בהתייחס לתפקיד הפעיל של החומר במכלולים חברתיים והכרה בהשפעות ושל הלא-אנושי על נפש האדם, נתקרב לשפות ולהגיון של היחסיות באיזור.



בהתבסס על עבודתם/ן של התאוריטיקנים/ות פליקס גואטרי, קארן באראד וג׳׳ין בנט, החיבור מקשר את הכיבוש המתמשך בישראל/פלסטין לעניינים של חומר, ומדגיש את טענתה של בנט ש״אלה משפיעים עלינו באותה מידה שאנו משפיעים עליהם" (2010, עמ' 115). אתחיל בנושא הבטון ואדגים את האופן שבו חומר זה, המשמש את ממשלת ישראל להקמת גבולות בלתי חוקיים, חילחל לאיטו לנפש של היחיד והקולקטיב, משחזר את עצמו כעניין טבעי בתוך הנוף.



Image 1: Naomi Safran-Hon, Defensive Shield, 2012
בטון

הכיבוש הישראלי בפלסטין, עם מחזורי האלימות שלו, מסתמך על מנגנוני דיכוי שעוקרים ומכניסים למצור חיים וטריטוריות פלסטיניות. גדר ההפרדה בגדה המערבית, שידועה גם כ׳קיר האפרטהייד׳ היא מחסום חומרי, חצי-זמני שמיישם ותומך בריבונות קיצונית ומענישה, מחלק כפרים, בתים ומשפחות באופן שרירותי. למרות הגינוי הבינלאומי של החומה כהפרה ברורה של זכויות האדם והחוק האוניברסלי, ממשלת ישראל מתעקשת על בנייתה כעניין של ביטחון לאומי. הביטוי החומרי של אלימות זו, נוכח ביצירתם של האמן הפלסטיני חאלד ג'ראר והאמנית הישראלית נעמי ספרן-הון.

Image 2: Khaled Jarrar, Olive Tree Stump, 2013

עבודתה של של ספרן-הון ״חומת מגן״ (ע״ש המבצע הצבאי שהתרחש בשנת 2002), היא שמלה עשויית בטון ותחרה, שבוחנת את המפגש בין שני חומרים הפוכים. התחרה העדינה, ה׳שמיימית׳ מתנגשת עם האיכויות הכבדות של הבטון, ובמפגש נחשף הטבע הבלתי יציב המובנה של החומה. התערוכה "Whole in The Wall" של ג'ראר, מציגה פיסות בטון ממשיות שסותתו מתוך חומת האפרטהייד, נבנו מחדש ושוחזרו בצורות חדשות.


ביצירה "גדם עץ זית", ג'אראר משלים ומסבך גדם עץ זית חצוי על ידי יצירה ודימיון, מחדש של חציו האבוד באמצעות בטון ש׳יועד מחדש׳. עץ הזית מייצג את הטבע וההיסטוריה ארוכת השנים של התנערות ולקיחה אזרחית של החוק לידיים. ע״י השלמת החצי החסר של גזע עץ הזית, ג׳אראר מדגיש וממחיש את באופן בו כוחות טבעיים ומכאניים כרוכים זה בזה.


ספרן-הון וג׳אראר חושפים את מגבלות החומר, ככלי למימוש אמצעי הגנה אלימים, ואת הכוח האלגורי ביכולתם של בטון ותחרה לחשוף צורות מובנות, טבעיות ובלתי יציבות.


אבק

בהתבוננות על הרכיבים של בטון, נוכל לבחון את החומריות של אבק, חומר זעיר, שניתן למצוא כמעט בכל מקום. תרכובת יפהפייה, מורכבת מאלמנטיים אנושיים ולא אנושיים, דוגמת אבקנים, שיער בעלי חיים, אדמה, חול ותאי עור, מתאחדים ומועברים על פני מדינות, גבולות ויבשות. התערובת הייחודית הזו, היא ייצוג של מורכבות האקולוגיה, היא עדות לכך שהגוף שלנו מסובך עם הטבע ולעולם אינו נפרד. כשם שמלט הצליח להדגיש את האלימות של ההמשכיות הנפשית, האבק מדגיש המשכיות של עבודה. אדגיש את עבודתה של הצלמת הישראלית טל שוחט ואת אמנית המולטימדיה הפלסטינית ראידה סעדה, כאשר כל אחת מהן מגיבה למשימות של ניקוי אבק במפורש בעבודתה:



Image 4: Raeda Saadeh, Vacuum, 2007

טל שוחט משחקת ברעיון של ׳מה אמיתי׳, כשהיא גורמת לצילומי טבע להיראות כאילו הם מצולמים בתוך סטודיו מקצועי (תמונה 3). בניגודיות בולטת למעיל הקונטרסטי של ספרן-הון, ולעצים המחולקים של ג'ראר, העבודה ׳רימון׳ של שוחט (2010), מציגה רקע שחור המצויר מאחורי עץ רימון גבוה, הפרי האדום התלוי על העץ נוצץ בצורה כמעט מזויפת, כשהתאורה פוגעת באומץ בענפיו.


שוחט מתייחסת לכל עץ שהיא לוכדת בעדשה כמו לדוגמנית נוצצת, מנגבת ומנקה מאבק כל עלה וענב ומצחצחת כל פרי על מנת ליצור תמונה ׳מהונדסת׳, שיווקית כמעט. ניתן לראות בעבודתה של שוחט ניסיון להפוך את הטבע, על כל מורכבותו, לייצוגי. על ידי ניקוי והפיכת עץ הרימון למסודר, העץ מוצא מהקשרו הטבעי ונראה מנותק וכמעט מזויף. התצלום והעבודה של שוחט מטילים ספק בעניין הפרזנטציה ומתחברים ישירות לרעיון ה״ריאליזם הסוכנותי״ של קארן ברד. על ידי סילוק אבק ולכלוך, עבודתו של שוחט מנקה סימבולית התעקשות פלסטינית להיות מחוברת וקשורה לארץ ישראל, לאדמתה ולאופק המדיני שלה. ניתן להשוות את עבודתה של שוחט גם לצד הימני של המפה הפוליטית בישראל, שניסה להציג את ישראל ואת הפרויקט הקולוניאלי שלה כנקי ונטול רגשות אשם. אבק, עם התקשרותו באלמנטים אנושיים ולא אנושיים, הופך לחומר מחיק, המצביע על הזנחה וחוסר תנועה. בהנחה שישראל מנסה לעתים קרובות למזער את זוועות הכיבוש ושוללת זכויות אדם בסיסיות מנתינים פלסטינים, תוך הכחשה והתעלמות מעצם ההכחשה וההתעלמות - העקשנות של אבק ואדמה שוללת את שתי ההכחשות.




Image 3: Tal Shochat, Rimon (Pomegranate), 2010

עבודת הוידאו "שואב אבק" של ראידה סעדה (2007), היא פרודיה על עול האבק המוחץ. סעדה נראית עומדת במדבר ומנסה לשאוב את החול והאבק, משימה אינסופית ובלתי אפשרית. אבק חושף את הפוליטיקה הצטלבותית של סעדה, ומחבר לא רק את המשימות הבלתי אפשריות של האישה, אלא גם את בלתי-האפשריות להיות נתין פלסטיני תחת משטר ישראלי. שוב ושוב ובאופן אבסורדי, סעדה ממשיכה בתנועת השאיבה, חושפת אותה כבעיה שאי אפשר לפתור; האבק נמצא בכל מקום, והוא הכל. בהתבוננות על העבודה הזו, דרך ׳שלוש האקולוגיות׳ של גואטארי, ניתן לראות את עבודתה של סעדה, כתזכורת להתקשרות הסבוכה בין נפש הסובייקט הטעון, הציפייה החברתית להצגה ללא רבב הנמנעת מבלגן קולוניאלי, לבין האקולוגי, המהווה כמקום המפגש הזה.


מלח

ים המלח מהווה אחד מענפי הייצוא הבולטים בכלכלה המשגשגת ביותר של ישראל., סבונים מינרליים, מסיכות בוץ ומוצרי קוסמטיקה שנחצבים מקרקעיתו. האגן, הידוע כים המלח בעברית והערבית, הוא אחד הריכוזים הגבוהים והייחודיים ביותר של נתרן, גופרית ואשלגן. זה גם המקום הנמוך ביותר בעולם, הכי קרוב ללב כדור הארץ שאפשר להגיע. הים חולק את חופיו הן עם ישראל והן עם ירדן, וגבולותיו הטבעיים קובעים גבולות ריבוניים.


Image 5: Rehab Nazzal, A Dead Sea, 2010

היכולת לא לשקוע במים, להתקיים במצב הציפה המוזר והמיוחד שמעניק ים המלח, מותרת רק למי שאינו נתון לכיבוש הישראלי. האמנית סיגלית לנדאו, השתמשה בהשקעה כדרך לקרקע את מנועי התשוקה. היא בוחרת חפצים כמו דגל, שמלה, כינור או רשת דייגים, ומשקיעה אותם בעומק מי ים המלח. ככל שעובר הזמן, החומר ממנו עשוי החפץ והתרכובת הקיצונית של מליחות ומים מתחילים להשתלב, והחפץ מתגבש לאוצר בוהק. בוידאו ארט משנת 2005, DeadSee (תמונה 7), לנדאו משתמשת בגופה שלה הפוגש את פני המים. כאשר הצופה מתבוננ/ת בשרשרת של חמש מאות אבטיחים המשופדים על חוט באורך 250 מטר, הולכת ונפתחת בתנועה מעגלית על פני המים, המצלמה מתרחקת באיטיות. לנדאו שוכבת בין שכבות האבטיחים, נעולה וצפה במשיכת כח הכבידה, וידה מושטת, מצביעה לעבר אבטיחים פתוחים. האדמומיות שלהם בוערת בין גווני הירוק והכחול של הים, מסמלת פצע בהתהוות, שלדברי לנדאו "פצוע וחשוף , כמוני, לצריבת המלח" (2005). הספירלה נפרמת והגוף נפלט לאט מגבולותיו, וכאשר לנדאו צפה אל מחוץ לפריים, הצופה נותר עם מבנה מעגלי המתפרק לאט.


בתערוכה מ-2009 במרכז פומפידו בפריז, הציגה לנדאו עבודות המשלבות את התיל כחומר. בעבודת הוידאו "Barbed Hula" ‏(2000), לנדאו עומדת עירומה על חוף סוער, מסובבת על מותניה חישוק "הולה-הופ" עשוי מחוט תיל (תמונה 8). פעולה זו מתנגנת בהילוך איטי, ועם כל סיבוב החישוק פוצע את העור החשוף. משחק הילדים הופך למבחן סיבולת סאדיסטי, כשהגוף מתברר כרגיש לחומריות הקשה של הקונפליקט. אהילי התיל המצופים מלח (2007) תלויים כמאובנים בסמוך לוידאו המתנגן. לולאות של תיל דוקרני, שהתגבשו בקרקעית ים המלח, מנצנצות במליחותן (תמונה 9). תיל הוא חומר אלים ומרכיב נוסף בקיר המלט של ישראל. תיל פוצע כל מי שמעז לגשת אליו או לעבור דרכו. כאשר היא מראה הן את המפגש ההרסני של התיל והגוף, והן את מצבו המגובש כמכונה של קונפליקט, לנדאו חושפת את החיבור ההדדי של החומריות: האופן שבו המפגש האלים בין הבשר והמתכת משהה את כל ניסיונות הריפוי. הים אינו ניתן להפרדה מהיבשה, כפי שריפוי ותשוקה אינם ניתנים להפרדה מהעבר והווה שטופי האלימות.



Image 6: Sigalit Landau, Salted Lake, 2011

בשנת 2015, גלריית ׳אור׳ בוונקובר, פתחה תערוכה בשם "Salt and Water#", התערבות מטריאליסטית של אמנים פלסטינים העוסקים בחומר ימי ובקונפליקט. מלח ומים מתייחסים לא רק לים המלח, אלא גם ל׳חומרים׳ היחידים שאסירים פלסטינים צורכים כאשר הם משתתפים בשביתת רעב. הם משמרים את חייהם אבל זועקים את חוסר היציבות שלהם במצב של שבי. האלימות הזו יוצאת כותלי הכלא, שכן אמנים העוסקים במים מתייחסים לעתים קרובות אל השליטה הלא הומאנית של הרשויות הישראליות. בשטחים הפלסטיניים מי השתייה המותפלים מוקצבים, וברצועת עזה הגישה למים ודיג מוגבלת מאוד.


האמנית רהאב נזאל, מנסה ללכוד את הרעיון הזה של מחסום והגבלה באמצעות עבודת הצילום התיעודית שלה, "ים המלח" (2010). בסדרה של שישה תצלומים היא מציעה שתי נקודות תצפית: שלוש תמונות לוכדות את נקודת המבט שלה כשהיא מתקרבת לחוף הירדני, שם ים המלח פוגש את החול הצהוב. המים הכחולים החיוניים נפרשים לפניה, לכאורה אינסופיים. שלושת התמונות הסמוכות, לעומת זאת, מתארות מדבר שומם, כשרק שברים קטנים בחול הצהוב נראים, בצורת אנטנות ועמדות צבא. הניגוד המוחלט הזה מדגיש את חוסר הנגישות של ים המלח עבור רבים, במיוחד פלסטינים, החייבים לעבור במחסומים צבאיים ולספק ניירת תקפה, כדי להיכנס לגבולות הייעודיים של ישראל. נזאל עצמה אינה יכולה לגשת לחוף הקרוב לביתה בגדה המערבית, עליה לנסוע לירדן כדי להיפגש עם מקור המים.




סיכום

״אקורד שמנוגן בין אדם ל׳דבר׳, ואני כבר לא מעל או מחוץ ל׳סביבה׳ לא אנושית. החיוניות החומרית היא אני, היא מקדימה אותי, היא עולה מעליי, היא ממשיכה אחרי" (2010, בנט, עמ' 120).

מאמר זה בא כהתערבות בהבנה המתמשכת של קונפליקט פוליטי כפרויקט אנושי גרידא, כאשר אני מאיר, דרך תנועות ועיסוקים אמנותיים, את ההתקשרות הסבוכה של האדם והלא אנושי בענייני ׳קונפליקט החומר׳. באמצעות התמקדות מדיטטבית על עניין הקונפליקט, ניתן לראות כי הוא מתגלה כקונפליקט של חומרים, ולא רק של ׳עניינים׳. ע״י התמקדות בישראל/פלסטין אפשר להדגים ולראות איך חומר הוא פוליטי, איך הוא משמש כשחקן פעיל ותוסס בקונטקסט אקוסופי לחברתי, למנטלי ולסביבתי.


המלט חושף המשכיות נפשית, מציאות פרנואידית הקושרת את שני הצדדים זה לזה, בצורה העולה על הסובייקטיביות, הוא גם מבקש מאיתנו להיות רגישים/ות לאופן שבו הנושאים הללו פתוחים למרכיבים שבונים והורסים אותם. לאופן בו הם שמטשטשים את ההבחנות הללו. לפעמים, כמו במקרה של האבק, מרכיבים אלה חושפים כיצד נטל העבודה המגדרית, הוא מנגנון מכריע של מכלולים קפיטליסטיים אלימים. עצם הייצוג שלהם מנטרל אותם; כשאבק לא שוקע במקום מסוים, הוא ממשיך הלאה ושוקע אי שם בקרבת מקום, מבקש מאיתנו לחפש המשכיות על פני צורות מרובות של דיכוי. פעמים אחרות, כמו במקרה של מים מלוחים, מרכיבים אלו ממיסים את האפשרות שהאלימות לא תמיד נשמרת. אבל שימור זה מחזיר את התשוקה למכניקה שלו.


נושאים כאלה לא ניתן להשקיט או לזקק יותר, והריפוי באמצעות טבילה חייב לבוא לצד העוקץ של היסטוריה והווה אלים.


*הגרסה המובאת כאן הינה גרסה מקוצרת המדגישה את עיקרי הדברים, את המאמר המלא באנגלית ניתן לקרוא כאן.



Image 8: Sigalit Landau, Barb Hula, 2000

צילום: יעל מאירי

ירדן שטרן

אוצר עצמאי ודוקטורנט במחלקה ללימודי פרפורמנס באוניברסיטת ניו-יורק. החל מאוקטובר 2023 הוא יחל את מחקר הפוסט דוקטורט שלו בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. עבודתו האקדמית והאוצרותית עוקבת אחר פוליטיקה מגדרית והצטלבותה עם השיח הלאומי, גבולות וחוסר יציבותם וכן אומנות קווירית עכשווית. התזה שלו ״גוף ללא גבול: מופעים קוויריים של אזרחות ישראלית״ מתרכזת בתרבויות של גבריות והטרונורמטיביות בישראל/פלסטין ותגובות-נגד אומנותיות של אמנים קווירים לקונבנציות הקונסרבטיביות הללו.

שטרן פרסם שלל מאמרים בכתבי עת אקדמיים ואצר ערבי פרפורמנס במספר מרכזי תרבות ברחבי ניו-יורק וכן מספר תערוכות בגלריות בתל-אביב.

בִּיבּלִיוֹגְרָפִיָה


בראד, קארן מישל. מפגש עם היקום באמצע הדרך. מהדורה ראשונה. הדפס.

בנט, ג'יין. חומר תוסס. מהדורה ראשונה. Durham: Duke University Press, 2010. הדפס.

גואטארי, פליקס. שלוש האקולוגיות. מהדורה ראשונה. לונדון: Continuum, 2008. הדפס.

"חאלד ג'ראר - אמנים - גלריה איים". Ayyamgallery.com. N.p., 2016. אינטרנט. 12 בדצמבר 2016.

לנדאו, סיגלית. סיגלית לנדאו .|. הולה דוקרנית + מנורות מלח דוקרניות .|. 2001-07. 2009. אינטרנט. 12 בדצמבר 2016.

סיוע רפואי לפלסטינים. 'שלם בקיר' - תערוכה מאת חאלד ג'ראר. 2013. אינטרנט. 12 בדצמבר 2016.

"נעמי ספרן-הון". Naomisafranhon.com. N.p., 2016. אינטרנט. 12 בדצמבר 2016.

"גלריה או: #מים מלוחים: הסכסוך הפלסטיני-ישראלי". Orgallery.org. N.p., 2016. אינטרנט. 12 בדצמבר 2016.

"סיגלית לנדאו". סיגלית לנדאו. N.p., 2016. אינטרנט. 12 בדצמבר 2016.





Comentarios


bottom of page