מלאכת מחשבת | גל עמרם

מלאכת מחשבת - מלאכת היד כאמנות פמיניסטית







מבוא

כבר מגיל צעיר עסקתי ביצירה ואמנות, כאשר כל פעם האמנות שינתה צורה והותאמה לצרכים ולרצונות שלי באותו שלב של חיי. כילדה, השתתפתי בחוגי אמנות (בעיקר ציור ופיסול) ששילבו בין יצירה הבעתית ללימודי טכניקה ומיומנויות. במקביל, תמיד עסקתי גם במלאכות יד ואת צעדיי הראשונים בתחומי המלאכה עשיתי בליווי וחניכה של בני משפחתי - סבתי לימדה אותי לסרוג, אמי לימדה אותי לתפור בחוט ומחט, ואבי לימד אותי את עבודת הבסיס בנגרות. אפילו את מכונת התפירה הראשונה שלי קיבלתי מדודתי (יד שנייה או שלישית). כבר בשלב הזה שמתי לב לכך שאת מלאכות היד אני לומדת במרחב הביתי, בעוד את הציור והפיסול אני לומדת במרחבים מקצועיים מחוץ לבית.


כך יצא שבחלק מהזמן 'הכנתי' חפצים שימושיים עבורי ועבור חבריי וקרוביי, ובחלק מהזמן ציירתי ויצרתי 'אמנות'. בעוד שחלק מציוריי נתלו בבית הוריי (אולם רובם שכבו בצד החדר והעלו אבק), בחפצים שהכנתי נערך שימוש נרחב, בין אם בעצמי ובין אם כהענקת מתנות אישיות לקרובים אלי. כשהייתי הולכת עם בגד שתפרתי לעצמי, או מעניקה מתנה שהכנתי, הרגשתי איך אני מתמלאת גאווה. עם כל 'מוצר' חדש הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות שלי עלו. ולמדתי שאפשר גם הפוך - כשאני רוצה להרגיש חזקה ובטוחה יותר, אלבש או אעשה שימוש במשהו שהכנתי בעצמי. למרות התחושה הטובה שיצירת המלאכה העניקה לי, הרגשתי כי זו זכתה להתייחסות שונה מיצירות ה'אמנות', בעיקר בתחושה שלי בנוגע לשתי צורות היצירה. בסופו של דבר היה לי ברור שחוג האמנות במוזיאון הוא הגבוה והנחשב, ואילו הסריגה והתפירה הם התחביב הביתי הפשוט. לא ברור מתי ואיך למדתי את ההבחנה הזו, אבל היא הייתה קיימת וליוותה אותי.


ככל שהתבגרתי עסקתי יותר בשאלות הללו, לצד ההבנה שמלאכות רבות מאופיינות כנשיות האמביוולנטיות גברה – למשל נוכח סיפוריה של אמי על חוויותיה בשיעורי מלאכה שלמדה בבית הספר מצאתי את עצמי מתרעמת מצד אחד, על כך שרק הילדות הוסללו ללמוד מקצוע זה, ומצד שני, קנאתי על כך שזה מה שהיא למדה בבית הספר. במהרה, הפכה כפילות זו לשאלה מאד אישית, שהרי מחד מרחבי היצירה בחיי היוו חלק מההגדרה העצמית שלי, והמרחבים הכמעט יחידים בהם הרשיתי לעצמי להיות גאה בעצמי ולהשוויץ במעשה ידי, היה כאשר עשיתי שימוש כזה או אחר במלאכות היד שלי. מנגד, נותרתי עם התהייה - האם זה שאני סורגת ותופרת (לפעמים במקום לצייר) מסמל חלק ממנגנון דיכוי שפועל עליי.

כבר שנים רבות שמלאכות היד ושאלות אלו מהוות חלק מרכזי בחיי. על רקע זה גם בחרתי את מסלול ההתמחות בעבודה עם כלים יצירתיים כשנרשמתי ללימודי התואר השני בעבודה סוציאלית. כאשר ניגשתי לבחירת הנושא לעבודת התזה שלי [1], נמשכתי באופן טבעי לעולם מלאכות היד. הרגשתי שאם יצירת מלאכות היד הינה כלי שמיטיב עימי, יתכן וישנן נשים נוספות שחשות כמוני, ועניין אותי מאוד לחקור ולהעמיק בחוויה זו. בנוסף, כעובדת סוציאלית הרגשתי כי למלאכה יש פוטנציאל רב ברמה המקצועית, והכרתי עמותות ועסקים חברתיים שעושים שימוש מגוון במלאכות יד.


מה זו בעצם מלאכת יד?

ככלל, המושג "מלאכת יד" מתייחס ליצירת חפצים מקוריים על ידי יוצרות ויוצרים בדיסציפלינות מוכרות - קרמיקה, זכוכית, עבודות עץ, צורפות או טקסטיל ודומיהן (זהבי, 2015). יחד עם זאת היסטוריונים וחוקרים רבים עדיין מתקשים להגדיר מהי "מלאכה". הקושי בהגדרה נובע מההיסטוריה המפותלת והמתפתחת של המלאכה ומעצם המעמד הנחות אליו נדחקה במשך מאות שנים. כך שלמרות המורכבות, החשיבות ורוחב היריעה שלה, המלאכה לא זכתה לבחינה היסטורית מפורטת ומעמיקה. זאת, בדומה לתחומים רבים המזוהים כ"נשיים" בדיספלינות שונות. על כל מקרה, משמעות המושג השתנתה והתפתחה לאורך ההיסטוריה, ונתלתה בהקשרים חברתיים, פוליטיים, היסטוריים וגאוגרפיים (זהבי, 2015; Greenhalgh, 1997).


מאפיין מרכזי של המלאכה נוגע ביצירת תוצר אסתטי בעל זיקה לפונקציה, בעל תועלת אפשרית, ממשית או מטפורית (זהבי, 2015). לזיקה לפונקציה יש משמעות נוספת כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של רוב ברנרד המייצר כלי שולחן פונקציונליים: "השימוש הוא מה שמנגיש לנו מלאכות" (על פי ציטוט אצל קיקוצ'י, 2015, עמ' 98). במילים אחרות, הפונקציונליות של היצירה במרחב היום-יומי היא המאפשרת את היצירה עצמה (Kikuchi, 2015).


בנוסף, עבודת היד היא אחד המאפיינים הבולטים של המלאכה, אך מדובר בעיקר במה שהיד מסמלת ומייצגת יותר מהאיבר עצמו. בפועל, לא היד לבדה יוצרת ופועלת, אלא הגוף כולו משתתף במעשה היצירה. ישנו קשר בין עבודת היד והמיומנות הנדרשת, ובין החומר במובן החושי-חוויתי. מגע היד עם החומר מייצר חוויה חושית אשר הופכת למיומנות המחברת בין היד והראש (ברטל ואחרים, 2015; Shiner, 2012; 2008 Sennet,).


Chela Edmund's boob jewel box

[דימוי 1]: Chela Edmunds' boob jewel box מקור


רקע היסטורי – בין מלאכה ואמנות

בתקופת ימי הביניים נשמרה חלוקה למקצועות חופשיים (לוגיקה וגיאומטריה למשל) אשר נלמדו בבתי הספר והיו מיועדים לבני האצולה והמעמדות הגבוהים; ומקצועות מכניים (ציור ונגרות למשל) אשר פעלו במסגרת הגילדות וכוונו להכשרה לבעלי מיומנויות טכניות גבוהות. אמנות חזותית על כלל סוגיה נחשבה למקצוע מכני ולנטולת בסיס אינטלקטואלי. כל אובייקט שנעשה בעבודת יד עד אותה תקופה בין אם לצורך פרקטי, קישוט או טקס, סווג כ"מלאכה", וכל החומרים נחשבו כתקפים לביטוי אסתטי (זהבי, 2015; Berger, 2005; Lucie-Smith, 1981).


כך, עד תקופת הרנסנס לא הייתה הגדרה נפרדת בעולם המערבי בין סוגי אמנות (Art ו-Craft). במהלך תקופת הרנסנס באירופה החל השינוי בעקבות דרישתם של בעלי מלאכות ספציפיות להשיג את המעמד והפריבילגיות של בני המעמד הגבוה. הגילדות של מקצועות הארכיטקטורה, ולאחר מכן גם הציור והפיסול, דרשו לשדרג את מעמדם כך שיכללו בחינוך המעמד הגבוה והצטרפו למערכת ה"אמנויות היפות" (Fine Arts) אשר כללה כבר את המוזיקה והשירה. שינוי הצורה של לימודי האמנות והמעבר מלימוד בסדנאות וגילדות לאקדמיה, הוביל להפרדה המושגית בין אמן ואומן (artist and artisan). ההבדל העיקרי בין הגילדות לאקדמיות היה שהגילדות הדגישו את המסורת הטכנית, ואילו האקדמיות התייחסו לאמנויות כאל נושא מדעי תוך לימוד תיאוריה ופרקטיות, בשל ההבנה כי בעזרת השיטה המדעית יהיה ניתן להעלות את מעמדה. הפרדה זו סימנה את ההתחלה של הפיצול בין "אמנות יפה" (Fine Art) לבין כל יתר סוגי האמנות אשר נותרו במעמד נמוך, וזכו למעמד מעורפל ונחות של "מלאכת יד" (Parker & Pollock, 2013; Lucie-Smith, 1981; Parker, 1996).


במקביל, על מנת שהאמנות החזותית תהפוך לחלק מהאמנויות ה"יפות" ולמקצוע אינטלקטואלי אשר יקנה לה מקום באקדמיה, היה צורך להגדיר מחדש את אופי עבודתו של האמן. במקום אדם שהינו מיומן מאוד במלאכת היד שלו, הוכר האמן כ"איש של רעיונות" - טענותיו האינטלקטואליות של האמן קיבלו משקל רב יותר לעומת מיומנותו הידנית (Lucie-Smith, 1981). כתוצאה מכך, לראשונה התפתח הרעיון של יצירת אמנות שתצדיק רק את היופי שלה (מוצר יוקרה) בניגוד לאובייקט עם תועלת (ים, 2012). חשוב לציין כי באותה התקופה הגילדות והאקדמיות הובלו על ידי גברים, וגם סריגה ורקמה היו בעבר מקצועות "גבריים" בעיקרם.


בהמשך, בתקופת המהפכה התעשייתית הוקמו בתי חרושת גדולים, גילדות בעלי המלאכה התמוטטו ומקומן של מלאכות היד הישנות נדחק. לפני כן, בבתי המלאכה ובגילדות קיבלו הזמנות ביצוע ליצירות אמנות "יפות" ו"שימושיות" גם יחד, אולם המהפכה יצרה הפרדה בין מוצרי האמנות השימושית, שעברו תהליכי תיעוש (ולכן התייחסו אליהם כחפצים), ובין אלה של ה"אמנות היפה" שנשארו נחלתם של אמנים עצמאיים בלבד. בתפר שנוצר התבסס המונח "מלאכת היד" כפי שאנו מבינים אותו כיום, כך שכל מוצר שנוצר בעבודת יד נחשב מלאכה (ים, 2002; Lucie-Smith, 1981) [2].


מעמד, מגדר ומלאכה

תקופת הרנסנס והחלוקה ל"אמנות יפה" ומלאכה ולאחר מכן הקמת בתי החרושת הגדולים והתמוטטות הגילדות בזמן המהפכה התעשייתית, דחקו את רגליהן של אמנויות היד הישנות אל מחוץ לאורחות החיים הכלכליים והתרבותיים של החברה. בתקופה זו נשים המשיכו לעסוק במלאכות יד ביתיות כגון סריגה, תפירה, אריגה ורקמה, במסגרת עבודות הבית (בעוד הגברים יצאו לעבוד במפעלים), ובכך הפכו לשומרות הגחלת של מלאכות אלה. בעוד שאמנויות היד הפכו לתעשיות סטנדרטיות, המוניות וחסרות כל ייחוד, הן גם הפכו לעיסוק נשי-ביתי בלבד ולכן חסר ערך ונעדר חשיבות ועניין פוליטי-כלכלי (ים, 2012; Adamson, 2007).

ביטוי לחלוקה המגדרית-מעמדית בין סוגי האמנות השונים באה לידי ביטוי באמצעות שיוך חוזר ונשנה של מלאכות מסוימות עם נשים. מבחינה היסטורית המונח "עבודה נשית" (Women's work) מתייחס לעבודה ללא ההערכה וללא שכר שנשים מצופות לבצע, לרוב סביב גידול הילדים וניהול הבית. בראון (1970) טענה כי התאמת העבודה לגידול הילדים, היא זו שהפכה תחומים מסוימים של עבודה לתחום "נשי". למשל, פעילויות שניתן לחדש בקלות לאחר הפרעות, שאינן דורשות ריכוז רב, שניתן לבצע בקלות בבית ושאינן מהוות סכנה לילדים. "עבודה נשית" התבטאה לרוב בהכנת בגדים ומצעים למשפחה על ידי האישה, בעוד שגברים עבדו מחוץ לבית והרוויחו שכר. לאורך ההיסטוריה של האמנות, עיטור ומלאכת יד ביתית נחשבו לעבודות נשים, וככאלה, לא נחשבו לאמנות "גבוהה" או משובחת. תפירה, רקמה, רקמה, ציור חרסינה ותפירה - אף אחד מאלה לא נחשב כמקבילה אמנותית ראויה למדומים הגדולים של ציור ופיסול. ההיררכיה האסתטית עתיקת היומין המעניקה פריבילגיות לצורות מסוימות של אמנות על פני אחרות המבוססות על אסוציאציות מגדריות פיחתה באופן היסטורי את "עבודת הנשים" במיוחד משום שהיא הייתה קשורה ל"ביתי" ול"נשי". בעוד שמלאכות היו מיוצרות בבית על ידי נשים בעבור משפחותיהן, אמנויות יפות נחשבו למקצועיות וציבוריות. באופן דומה, יש הטוענים שהחלוקה המגדרית של ההיררכיות באמנות לא שיקפה את האמנות שנעשתה אלא היכן שהאמנות נוצרה (Lippard, 1978; Parker & Pollock, 2013).


Kylie Norton, Ribs (2020)

[דימוי 2]: Kylie Norton, Ribs (2020), מקור


ההגדרה החדשה לאמנות עזרה לגיבוש יחסי כוח והמצאת "האמנות היפה" העמידה נשים וקבוצות מיעוט באירופה ובאמריקה בעמדת נחיתות ברורה. הם לא יכלו בגלל הטיות של מגדר וגזע, לייצר את חפצי האמנות היקרים והמוערכים, והם נפגעו אף יותר כאשר היצירות שלהם תויגו כאמנות נחותה מבחינה אסתטית, או גרוע מכך, כעבודות מלאכה. בתוך העולם המערבי, האמנות שנוצרה על ידי גברים לבנים, במיוחד אלה שקיבלו הכשרה רשמית, נחשבה כנעלה, בעוד שעבודות שנוצרו עבור שימושים פונקציונליים או באמצעות מיומנויות שנלמדו מחוץ לאקדמיות זכו לזלזול (Berger, 2005; Mainardi, 1982; Parker & Pollock, 2013).


יתרה מכך, המוזיאונים והחינוך לאמנות נשלטו במידה רבה על ידי גברים לבנים אשר ניצלו את מעמדם וכוחם כדי להגדיר את "האמנות היפה" כך שלא תכלול את ההישגים של כל אלה שאינם גברים לבנים. הדבר הביא ליצירת מונחים כגון "אמנות פרימיטיבית", "אמנות עממית" ו"אמנות דקורטיבית" לתיאור מה שנוצר מחוץ לתחום "האמנות היפה". וכיום נראה כי מונחים אלה מלמדים אותנו בעיקר על הדעות הקדומות של ההיסטוריונים לאמנות, יותר מאשר על האמנות עצמה (Mainardi, 1982). בהתאם לכך, הידע הרווח בנוגע להיסטוריה של האמנות והמלאכה עוסק בעיקרו בהיסטוריה גברית, והאמנות שנעשתה על ידי נשים במרחב הביתי כלל לא הייתה חלק משיח האמנות הציבורי (Broude & Garrard, 1982).


תפקיד המלאכה עבור נשים לאורך ההיסטוריה

ההיסטוריה של אמנות שנעשתה על ידי נשים חושפת קשר אינטימי בין תוכן האמנות עצמה לבין המציאות והחוויות של חיי הנשים. באופן זה, חוויותיהן וההיסטוריה האישית של נשים משתקפות ומגולמות ביצירות האמנות שלהן. האמנות והמלאכות שנעשו על ידי נשים לא היו גלויות במרחב הציבורי ונחשפו רק למעגל האינטימי שהקיף אותן. מלאכות אלה הציעו לנשים הקשר מקובל מבחינה חברתית על מנת להתכנס בקבוצות כדי לדבר ביניהן ובסופו של דבר לצאת מן הבידוד של חיי הבית המסורתיים (Anderson & Gold, 1998). הן יצרו רק באמצעות החומרים שעמדו לרשותן ושילבו ביצירתן היבטים של אסתטיקה ושימושיות (Kapitan, 2011).


ההיסטוריה של פעילות המלאכה והטקסטיל של נשים ברחבי העולם שזורה בדוגמאות היסטוריות יקרות ערך לחשיבות הטיפולית של האמנות כמו גם לתפקידה הכלכלי, החברתי והרגשי. למלאכה ככלל, ולטקסטיל בפרט היו תפקידים מגוונים בחייהן של נשים רבות, והמלאכה עזרה להן לבטא את הקשיים אותן הן לא הצליחו להסביר במילים. בתוך כך, עלה כי העיסוק במלאכה שימש להתמודדות עם אובדן וחרדה, מקור לגאווה והעצמה, תחושת קהילה ושליטה, קיום קשרים של תמיכה הדדית, אקטיביזם ושינוי חברתי ופוליטי (Anderson & Gold, 1998). פארקר (Parker, 1996) מתייחסת בספרה The Subversive Stitch (התפר החתרני) לתפקיד הרקמה בחיי הנשים שעסקו בכך לאורך ההיסטוריה. היא תיארה את הרקמה כמעניקה כוח, הנאה, ביטוי עצמי, תמיכה וסיפוק. יתרה מכך, יש הטוענות כי לצורות של אמנות מסורתית של נשים הייתה מטרה חתרנית, וכי הן שאפו לשנות את הציפיות הפטריארכליות המצופות מנשים (רנד אצל Anderson & Gold, 1998). למשל, לאורך המאות 18-19 נשים רבות למדו קרוא וכתוב, גיאוגרפיה ומקצועות שונים שלא היה מקובל שנשים ילמדו בעזרת רקמה או במסווה של הוראת דוגמאות רקמה. יתר על כן, המלאכה אפשרה לנשים מרחב לגיטימי להתכנסות, וכאשר המלאכה התרחשה בהקשר קהילתי, הנשים קיבלו הזדמנות לשתף בחוותיהן, לקבל תמיכה ותיקוף. מפגשים קהילתיים אלו באו לידי ביטוי במעגלי תפירה, או Quilting Bees, כינוי לאירוע חברתי בו נשים נפגשו להכין יחד שמיכת טלאים במאה ה-19 (Anderson & Gold, 1998; Mainardi, 1982; Parker, 1996).


בהקשר זה מעניין לבחון שני אירועים ספציפיים אשר ממחישים את תפקידה הפוליטי-חברתי של המלאכה עבור נשים. הראשון נוגע לסוזן בי. אנתוני, ממובילות תנועת הסופרז'יסטיות בארה"ב, אשר נאמה את נאומה הראשון לנשים בקליבלנד ב-Quilting Bee בכנסייה. זאת, בניגוד להנחות הרווחות כי במסגרת אירועים מהסוג הזה נשים עסקו רק ברכילות והחלפת מתכונים (Parker & Pollock, 2013; Mainardi, 1982). האירוע השני התרחש במהלך תקופת השלטון הדיקטטורי של אוגוסטו פינושה בצ'ילה (1973-1990). נשים בצ'ילה רקמו ותפרו עבודות טלאים המציגות ארפילרות [3] המתארות את הקשיים איתם הן נאלצו להתמודד וכללו גם תיעוד והנצחת כל האנשים הרבים שנעלמו תחת שלטונו של הרודן. הנשים היוצרות אשר קולן לא נשמע ביום-יום, השתמשו במלאכה כשופר לדבריהן. תוצרי המלאכה נמכרו ויוצאו מחוץ למדינה ותרמו הן להעצמתן הכלכלית של הנשים היוצרות והן לחשיפת העולם למצב הקשה ששרר בצ'ילה, מה שיצר לחץ בין-לאומי לשינוי המשטר (Garlock, 2016; Youngson, 2019). צ'אנסקי (Chansky, 2010) האירה את העובדה שדווקא מלאכות היד, אשר נקשרו לרוב לדיכוי נשי, משמשות את הנשים כאמצעי יצירה, הבעה ואף הבעה חתרנית. המחט אשר משמשת לרקמה ותפירה, מהווה לדעתה ייצוג הולם לאיזון שנשים רבות עושות בין כעסן על הדיכוי המגדרי ובין הגאווה במגדר שלהן. המחט ננעצת בבד בתהליך היצירה, ומושכת אחריה את החוט לכדי פעולת יצירה ובריאה. הפעולה האלימה של המחט, מדמה את הנשים המנתבות את התסכול והזעם שלהן לכדי יצירה שימושית ובעלת עוצמה.


Addie Community Quilting Bee in the 1950

[דימוי 3]: Addie Community Quilting Bee in the 1950s

Photo courtesy of the Sylva Herald and Joe McClure, מקור


מלאכת יד כיום – ריקליימינג למלאכה

בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, התחילו להשתמש באופן מודע במלאכות הנחשבות "נשיות". אמניות פמיניסטיות ביקשו להחיות את מלאכות היד כאמצעי אומנותי תקף ורלוונטי, הצביעו על הערך החתרני והפוליטי שלהן, וניסו לשדרג את מעמדן של המלאכות ל"אמנות יפה". זאת, לאחר שנים בהן נשים אמניות ניסו להתרחק ממיומנויות "נשיות" (כמו תפירה למשל), כמו גם ממאפיינים נשיים, כמו צבעי פסטל או קווים עדינים, על מנת שלא לא להיות מזוהות עם "עבודה נשית" (Women's work) [4].


מאז שנות התשעים גבר העניין במלאכה בתרבות החזותית כאשר בשני העשורים האחרונים מלאכת היד המשיכה לתפוס את מקומה גם במרחב הביתי, הציבורי ובתרבות הפופולארית המערבית (Adamson, 2009). בנוסף, ניכרת עלייה באהדה למלאכות יד במרחב הביתי, הציבורי ובתרבות הפופולארית המערבית, יתכן גם כתוצאה מאתרי מדיה חברתית חדשים המאפשרים שיתוף של מלאכות ופרויקטים של עשה זאת בעצמך (Kaimal, et. al., 2017; Leenerts, et. al., 2016). בשנים האחרונות ניתן אף לראות גידול בעיסוק במלאכת היד בתרבות ובאקדמיה, הן כחלק מהעלייה בפופולריות של העיסוק במלאכות יד בשעות הפנאי, והן כחלק מגישות ביקורתיות ופמיניסטיות.


תשומת הלב המחודשת למלאכה הופכת לזירה בועטת ותוססת ששואלת בקול רם שאלות מהותיות על משמעותה של התרבות החומרית בחיינו ולאן פניה מועדות. בתרבות העכשווית יש התופסים את מלאכת היד כהתרסה נגד התיעוש והגלובליזציה ומוקירים את הפן האנושי הטמון בתיווך בין היוצר לנמען באמצעות שיטות ייצור אישיות וייחודיות לעומת תהליכי ייצור גנריים ואנונימיים (באומן, 2016; Minahan & Wolfram Cox, 2007). לפי באומן (2016), התפיסה לפיה האדם במרכז, ולא המכונה, שיוותה לתוצרי המלאכה בעידן הפוסט-תעשייתי משמעות כתרבות חומרית מתחדשת. ניתן לתאר תהליך זה כרומנטיזציה של המלאכה כאשר תוצריה נתפסו כביטוי לחיבור בין האישי לאנושי ובין החומר לרוח.


למרות הזמינות של אלטרנטיבות, המלאכה ממשיכה להוות צורת פעילות פופולרית. בתרבות המערבית העכשווית גברים ונשים מייצרים מלאכה כתחביב מסיבות שונות ומגוונות אף על פי שהמלאכה היא כבר לא חובה כספית או הדרך היחידה להשיג מוצרים הנחוצים לחיי היומיום. עם זאת, מלאכת יד ממשיכה לשמש למטרות כלכליות, שכן יתרונות מוחשיים מתקבלים מתוצרי הקצה של עבודת המלאכה (Pollanen, 2013).

העלייה בפופולאריות של המלאכות, שיפרה את מעמדן, אשר נחשבו באופן מסורתי ל"עבודה נשית", ובשנים האחרונות בעולם האמנות העכשווית המלאכה מקבלת במה (באומן, 2016; Kikuchi, 2015). ים (2012) טענה כי ניתן לראות קשר ביחס בין מעמד האישה בתקופות השונות לבין התייחסות הממסד למלאכות היד, ככל שהאישה צברה יותר כוח והשפעה בחיי הכלכלה, כך קהתה גם ההפרדה בין האמנויות "היפות" לאמנויות "השימושיות". בהתאם, חלק מחזרתן של מלאכות היד לחיינו נוגעת לגל השלישי של הפמיניזם המתמקד בבחירה. אנשים מכל המגדרים יכולים ויכולות לבחור באופן חופשי לעסוק במלאכות יד, בניגוד למצב בעבר בו נשים בלבד נאלצו ונדרשו לעיסוק זה. כמו כן, כיום נשים אינן מוגבלות למלאכות הטקסטיל ויכולות לבחור לעסוק גם בנגרות או רתכות. חלק מהיוצרות בתרבות המלאכה העכשווית מבקשות לאתגר את הטבע הביתי והמגדרי של מלאכות יד, בדגש על טקסטיל, ובכך להגדיר מחדש צורות ביטוי אשר היו מקושרות באופן אסוציאטיבי עם "עבודה נשית" כאקטיביזם (Chansky, 2010; Pentney, 2008).


הניכוס מחדש של עבודות הטקסטיל על ידי פמיניסטיות הגל השלישי, אינו נוגע רק ביצירה מחדש של צורות אמנות שהוגדרו כפחותות מבחינה היסטורית ואף היוו כלי דיכוי במובנים מסוימים, אלא זה גם סוג של ביטוי אמנותי המתייחס לסוגיות עכשוויות בדרכים חדשות ומעביר מסר חברתי ופוליטי (Chansky, 2010).

Tank-Cozy, Marianne Jørgenson (2007)

[דימוי 4]: Tank-Cozy, Marianne Jørgenson (2007), מקור


מלאכת היד ככלי לטיפול עצמי

נשים רבות מתמודדות עם לחץ ושחיקה הקשורים לתפקידים הרבים אותן הן נדרשות למלא. קשיים נפשיים רבים שחוות נשים נובעים מהפנמת מסרים של הבניה חברתית פטריארכלית המחלישים את קולן או מעצבים את תפקידיהן וזהותן על פי ציפיות חברתיות המשרתות את המבנה החברתי הקיים (Saulnier, 1996). הן רואות לעיתים עיסוק ודאגה לעצמן כאי-עמידה בציפיות חברתיות, מכיוון שההעדפה של טיפול באחר על טיפול בעצמי מוטמעת בחוויה התרבותית של נשים רבות (Carroll, et. al., 1999). המלאכה והתוצר השימושי הסופי מאפשרים פעמים רבות את הגישה לעולם האמנות לנשים. השימושיות הינה כמעין 'תירוץ' ליצירה. המלאכה מנגישה לנו את היצירה, מאפשרת לנו ליצור, לעסוק בחומר, להקדיש זמן לעצמנו ולהיות עם עצמנו, או עם קהילה של נשים יוצרות נוספות.


מעבר להנאה הרבה שיש ביצירה ובעיסוק במלאכות היד השונות, במחקר שערכתי בנוגע לתפקיד המלאכה עבור נשים, עובדות סוציאליות, העוסקות במלאכה כתחביב, ניכר כי לעיסוק במלאכה יש מספר יתרונות משמעותיים, וכי העיסוק יכול להוות כלי לטיפול עצמי עבור היוצרות – בדגש על חמישה מאפיינים טיפוליים מרכזיים. נשים רבות אשר עוסקות במלאכות מרגישות את הערך הרב שהן מפיקות מעיסוק זה, ויש ערך להבנה של התהליכיים הרגשיים האלו, כמו גם של הפוטנציאל הרחב הגלום בעיסוק במלאכה.


העצמה

העיסוק במלאכה מסייע לפיתוח תחושת מסוגלות, גאווה וסיפוק, ומכאן גם מאפשר תהליכי העצמה. המלאכה מסייעת לכך במספר היבטים: ראשית, יוצרת המלאכה יכולה לבטא ולפגוש ברגשותיה באופן פעיל ובה בעת לקדם צעדים לקראת מציאת פתרון. במובן זה, האמנות כפעילות קונקרטית הינה בעלת יכולת להעצים את היוצרת (Pollanen, 2009). בנוסף, יצירת מלאכה מאפשרת להציב יעדים הניתנים להשגה באופן הדרגתי כך שתחושת המסוגלות הולכת ומתפתחת. החיפוש אחר אתגר מהווה חלק אינטגרלי מהעיסוק במלאכה, והרצון להמשיך ולהציב לעצמן יעדים שיהיו מאתגרים ועם זאת ברי השגה, מעיד על תחושת העצמה הולכת וגוברת ומאפיין לפעילויות המעודדות מצב זרימה (Nakamura & Csikszentmihalyi, 2005). לצד תחושת המסוגלות המתפתחת גם התגובות החיוביות המתקבלות מהסביבה הינן בעלות משמעות.


מרחב משחקי ובטוח

המלאכה מייצרת לנשים מרחב טיפולי ובטוח אשר מאפשר להן לשחק, ללמוד על עצמן ולהתפתח. ערכו של המרחב הבטוח עבור נשים מתעצם לאור ההבנה כי עבור נשים רבות, המרחבים האחרים בחייהן אינם בהכרח בטוחים, וכרבע מהנשים לא מרגישות בטוחות במרחב הציבורי בשעות החשיכה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2019). יתרה מכך, עבור נשים רבות גם המרחב הביתי אינו בהכרח מרחב בטוח, פיזית או רגשית. קיום מרחב בטוח אינו טריוויאלי כלל, והיכולת של האמנות לספק לנשים תחושת ביטחון הינה יקרת ערך.


כהמשך ישיר של תחושת הביטחון, מרחב היצירה מתואר גם כמרחב משחקי, בו נשים מרשות לעצמן להשיל את החובות והמחויבות שלהן, לחזור להרגיש כילדות ולהשתעשע עם החומרים. ויניקוט (1975) תפס את המשחק כמספק מעצם מהותו, וטען כי במשחק, ואולי רק שם, המבוגר חופשי להיות יצירתי, ורק כך יוכל למצוא את עצמו. המרחב הזה מאפשר להן להיות עצמן, לטעות, ללמוד, ולהתפתח. היכולת להתפתח דרך המשחק נקשרת למונח שטבע ויניקוט "מרחב מעברי/פוטנציאלי" המתאר את האזור בו המציאות האובייקטיבית והסובייקטיבית נפגשות. זהו מרחב מהנה (Playful) המאפשר התנסות ומשחק בין העולם הפנימי לבין המציאות הממשית והחיצונית. במרחב הפוטנציאלי הזה מתרחשת החוויה הטיפולית, והמשחק מסייע לגדילה (ויניקוט, 1975). כמו המשחק, גם האמנות יוצרת איזון בין החוויה החיצונית והפנימית, וכך מתאפשר לנו ללמוד להכיר את עצמנו טוב יותר (Kapitan, 2011; Sennett, 2008).


חוויה חושית ואימבודימנט (Embodiment)

לחוויה החושית כחלק מהחוויה הכוללת של נשים יוצרות יש משמעות רבה, בין אם זה עצם המגע עם החומר ובין אם השימוש בחומרים ליצירת משהו חדש. למגע עם החומר לכשעצמו יש יכולת לסייע בשיפור מצב הרוח, והתהליך הארוך של יצירת מלאכה יכול לאפשר התמודדות עם רגשות שליליים על ידי עשייה בידיים (Pollanen, 2015a ;Reynolds, 2000; Reynolds & Prior, 2006). אך מעבר להנאה ולרגיעה שבחוויה החושית, יש לכך ערכים טיפוליים נוספים והמגע בחומר ותהליך ייצור החפץ משמשים כאינטראקציה טיפולית לעזרה עצמית (2013 ,Pollanen).


גישת האימבודימנט מציעה הסבר להשפעות של החוויה החושית על הבריאות והרווחה שלנו. לפי גישה זו, לתנועות ולמחוות הגופניות, כמו גם לחוויות החושיות שלנו יש השפעה על הקוגניציה, התפישה, הפעולה והרגש שלנו, ולהפך (מדובר בהשפעה הדדית). על בסיס גישה זו, יתכן כי לחוויה הגופנית הטובה והנעימה המתרחשת בעת העיסוק במלאכה יש השפעה ישירה על האינדיבידואל כשלם. אמנם לרוב תופסים מלאכה כעבודת ידיים, אך למעשה כל הגוף מעורב בעשייה זו. כאשר הגוף, על כלל רבדיו, מעורב בעיסוק במלאכת היד, כל החושים פועלים, והמלאכה נוצרת ממעורבות בחומרים הגולמיים בתהליך הדורש השקעה, אכפתיות ותשומת לב. באופן הדדי, כפי שהיוצרת משפיעה ומעצבת את התוצר בתהליך היצירה, כך גם היוצרת עצמה מושפעת מתהליך זה. חוויה חושית נעימה יכולה להוביל לרגשות, מחשבות, תפישות ופעולות טובות ומטיבות (Huss, et. al., 2018).


"חדר משלך"

המרחב האישי הנוצר בעת היצירה מסייע לנשים ביצירת איזון בחייהן, והעיסוק במלאכה אפשר להן להשתחרר מתפקידים אחרים בחייהן (עבודה, הורות, זוגיות וכדומה), ולכן גם אפשר להן להתמקד בעצמן, ולשפר את רווחתן הנפשית (Pollanen, 2015a).


קרומר-נבו (2002) כתבה על תרומתה של הגישה הפמיניסטית להבנת החוויה של נשים הנמצאות במצוקה מתמשכת, תוך הצגת קריאה פרשנית-פמיניסטית לסיפורה של פלנופה, אשת אודיסאוס. קרומר-נבו התייחסה לכך שבאמצעות פרימת שמלת כלולותיה, פלנופה "יוצרת לעצמה מרחב נשי בתוך המרחב הציבורי של הארמון ומשמרת את עצמה בחוויית זמן ייחודית, מרוכזת בהווה [...] היא שייכת לעצמה ולא לאף אחד אחר, לא לגבר כלשהו" (עמ' 435-436). על אף שמילים אלו נכתבו בהקשר אחר, במסגרת התיאורטית של המחקר הפמיניסטי ניתן לראות את המשמעות של מרחב זה עבור נשים. המחקרים המתוארים אצל צ'אנסקי (Chansky, 2010) מצביעים על כך שבשביל גברים, השיבה הביתה מהעבודה מהווה בדרך כלל ניתוק ממקור הלחץ העיקרי עבורם. אצל נשים לעומת זאת, סיום יום העבודה אינו מהווה בהכרח מעבר למרחב רגוע יותר. מכאן שעצם קיומו של המרחב ועצם קבלת ההחלטה של נשים לייצר לעצמן מרחבים מסוג זה, הינה בעלת משמעות עבורן.


בניכוס המרחב של מלאכת היד למרחב אישי, טמונה פעולה חתרנית. באופן סטריאוטיפי העיסוק במלאכה יכול להיתפס כעיסוק כנוע, אך ההיסטוריה והחוויות של נשים העוסקות במלאכה מתארות תמונה כמעט הפוכה. כיום, בעולם המערבי-המודרני, ניתן לראות את הבחירה של נשים להגיד בקול שהן בוחרות להשקיע בעצמן, שהן עומדות על קיום המרחב שלהן, כפעולה חתרנית. כמו כן, עדיין יש חברות שבהן דווקא העיסוק במלאכה, הוא זה שיאפשר לנשים להתאגד, ולחתור כנגד מוסכמות מגדריות מדכאות אחרות, כפי שעשו נשים לאורך היסטוריית העיסוק במלאכות יד. המחקר שופך אור לא רק על חשיבות המרחב האישי עבור נשים בכלל ועובדות סוציאליות בפרט, אלא גם על יכולתן של הנשים לעשות שימוש מעמיק ומעצים במרחב זה ברגע שהן זוכות לו.


מערכות תמיכה וקשרים חברתיים

למלאכה יש גם כוח חברתי בעל פוטנציאל טיפולי ייחודי, ובאופן היסטורי למלאכה ישנה תפקיד עבור נשים, הן במובן החברתי-הקהילתי (קשרים שמספקים תמיכה חברתית), והן במובן האקטיביסטי. יתרה מכך, השתתפות בפעילויות מבוססות אמנות מהנה במסגרת קבוצתית הינה בעלת פוטנציאל להשפיע לטובה על אנשים במישור הפיזיולוגי, הביולוגי והחברתי Grape Viding, et. al., 2015)). בשנים האחרונות עולה העיסוק בקראפטיביזם,(Craftivism) כאשר הכוונה היא למלאכה (Craft) המשמשת לצרכי אקטיביזם חברתי, ובעל יתרונות גם ברמת הפרט וגם ברמת הקהילה (Leone, 2018) [5].


סיכום

לסיכום המאמר, התפקיד הטיפולי של המלאכה בחייהן של העובדות הסוציאליות, ושל נשים ככלל, מקבלת משמעות אף עמוקה יותר כאשר יודעים ומבינים שהמלאכה מילאה תפקיד דומה עבור נשים לאורך ההיסטוריה. ברם חשוב להדגיש, הזיקה בין המלאכה לבין נשים לא מבוססת על המאפיינים ה"נשיים" של המלאכה, ולא על היכולות האמנותיות של נשים. מהות הזיקה בין מלאכות ונשים כיום ולאורך ההיסטוריה קשורה למעמד. גם אם נשים היו שייכות למעמדות הגבוהים, בהיותן נשים הן היו נתונות לדיכוי. לכן, לאורך השנים המלאכה הייתה למעשה סוג האמנות הבלעדי כמעט שבמסגרתו נשים יצרו לאור הנגישות, הזמינות והלגיטימיות החברתית שבעיסוק זה. קשר זה מעניק משמעות ייחודית לבחירה של נשים לעסוק בתחומים אלו היום, תוך תהליך של ניכוס המלאכה מחדש (גילעת, 2008 ;Chansky, 2010).


במהלך הראיונות שערכתי לצורך עבודת המחקר, כמו גם במסגרת הרצאות שהעברתי על הנושא ראיתי שנשים רבות שמחו מאוד על העיסוק המפורש במלאכות יד, ועל כך שניתן למלאכה מקום. חלקן אף שיתפו כי לרוב הן מצניעות את העיסוק במלאכות היד (בעיקר בתחומים המזוהים יותר כתחומים "נשיים"). בין אם כי הן הרגישו שזה נחות או "לא אמנות". יתכן, אם כך, שכדאי לכתוב זאת בפירוש – יש ערך רב לעיסוק במלאכות יד. מבחינה אמנותית, היסטוריה, טיפול-עצמי על כל רכיביו שהוזכרו לעיל. העיסוק במלאכת היד כתחביב או באופן מקצועי הוא מתנה נפלאה להעניק לעצמנו, אשר תאפשר לנו להוסיף ולהפיץ את האור הייחודי שלנו לאחרים ואחרות בעולם.


למלאכת היד היסטוריה ארוכת שנים בתרבות האנושית. בתוך כך, שימשה המלאכה הן כמכשיר חברתי ותרבותי והן כמכשיר מחברת ומתרבת. מעמדה של המלאכה וערכה נקשר באופן הדוק לנושאים מגדריים ומעמדיים בכלל ולמהפכה הפמיניסטית בפרט. בהקשר זה יש לציין את הדמיון הרב למקצוע העבודה הסוציאלית והאופן ההיסטורי בו שני התחומים נכרכים אלו באלו. על אף שאין מחקר רב בנושא, ניכר כי למלאכה ישנו פוטנציאל טיפולי רב ומגוון. אולם, נדרשים מחקרים נוספים על מנת לעמוד ביתר דיוק על המשמעויות הטיפוליות במלאכה ועל הדרכים להפיקן באופן המיטבי. נושא חשוב שעולה מן הספרות הוא בעיית הדחק והשחיקה בקרב נשים בכלל ועובדות סוציאליות בפרט. זאת, לצד הקשר ההדוק בין מקצועות טיפוליים, מעמד ציבורי ומגדר. אי לכך, קיימת הצדקה מחקרית בבחינת ההשפעה של מלאכת היד על עובדות סוציאליות ורווחתן הנפשית. כולי תקווה שהמלאכה תמשיך להתבסס כצורת אמנות, תרבות וטיפול, ושנשים נוספות ימשיכו לעשות שימוש ב"טרנד" בן מאות השנים של יצירת מלאכות יד.





גל עמרם

גל עמרם

עובדת סוציאלית. תואר שני בעבודה סוציאלית עם התמחות בכלים אמנותיים מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. תואר ראשון בכלכלה ומזרחנות ותואר שני במנהל מערכות חינוך מאוניברסיטת חיפה. עובדת באגף הרווחה והשירותים החברתיים בעיריית דימונה בטיפול בלהט"ב ונשים נפגעות טראומה. מנחה סדנאות מלאכה ויוצרת. מאמר זה הינו עיבוד של פרקים מתוך עבודת התזה בנושא "העיסוק במלאכת היד כתחביב ככלי להתמודדות עם שחיקה ודחק בקרב עובדות סוציאליות". שמחה וגאה להשתמש בכלים שלמדתי במסגרת כתיבת התזה בעבודתי היום יומית. מוזמנות לכתוב לי מחשבות, רעיונות או הארות GalAmram.21@gmail.com



ביבליוגרפיה

באומן, ש. (2016). קראפט ישן קראפט חדש, תערוכת עמותת "אמנים יוצרים בישראל / אמנויות" [תערוכה]. בית בנימיני - מרכז לקרמיקה עכשווית, תל אביב.

ברטל, א., זהבי, ר. וארליך, ע. (2015). פתח דבר: שיחה בין עורכי הספר. בתוך א. ברטל, ר. זהבי, וע. ארליך (עורכים), מחשבות על קראפט (עמ' 83-56). הוצאת ריסלינג.

גילעת, י. (2008). "רוקמות האומה" - ארגוני נשים כפטרון האוּמנות העממית הרשמית. בתוך ר. מרקוס (עורכת), נשים יוצרות בישראל 1970-1920 (עמ' 224-181). הוצאת הקיבוץ המאוחד.

האקדמיה ללשון עברית. (2017, 19 ביוני). אוֹמן ואוּמן. שאלות ותשובות, מבחר תשובות, מה ההבדל. https://hebrew-academy.org.il/2011/03/29/אָמָּן-ואֻמָּן

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. (דצמבר 2019). סקר ביטחון אישי, 2018. המשרד לביטחון הפנים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. https://www.cbs.gov.il/he/publications/DocLib/2019/1767_bitachon_ishi_2018/h_print.pdf

ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות. (י. מילוא מתרגם) עם עובד. (פורסם במקור בשנת 1971).

זהבי, ר. (2015). מה זה בכלל קראפט. בתוך א. ברטל, ר. זהבי וע. ארליך (עורכים), מחשבות על קראפט (עמ' 83-56). הוצאת ריסלינג.

ים, ר. (2002). סוד קסמן של עבודות המחט – על נשים, תרפיה אמנות ואומנות והקשריהן. צ'ריקובר מוציאים לאור.

קרומר-נבו, מ. (2002). מפנלופה למירי: תרומת הגישה הפמיניסטית לסוגיית נשים במצוקה כלכלית וחברתית עמוקה ומתמשכת. חברה ורווחה, כב', 454-433.

Adamson, G. (2007). Thinking through craft. Berg.

Adamson, G. (2009). Directions and displacements in modern craft. Australian and New Zealand Journal of Art, 10(1), 18-33. https://doi.org/10.1080/14434318.2009.11432600

Adamson, G. (2013). The invention of craft. Bloomsbury.

Anderson, L., & Gold, K. (1998). Creative connections: The healing power of women's art and craft work. Women & Therapy, 21(4), 15-36. https://doi.org/10.1300/J015v21n04_02

Berger, M. A. (2005). Sight unseen: Whiteness and American visual culture (pp. 81-122). University of California Press.

Blood, J. (2007). Non-industrial textile production as optimal experience: Applicability of the flow theory to clothing and textiles subject matter. Dissertation Abstracts.

Broude, N., & Garrard, M. D. (1982). Introduction: Feminism and art history. In N. Broude, & M.D. Garrard (Ed.), Feminism and art history: Questioning the litany (pp. 1-18). Harper & Row.

Brown, J. K. (1970). Notes on the division of labor by sex. American Anthropologist, 72(5), 1073–1078. https://doi.org/10.1525/aa.1970.72.5.02a00070

Carroll, L., Gilroy, P. J., & Murra, J. (1999). The Moral Imperative. Women & Therapy, 22(2), 133-143. https://doi.org/10.1300/J015v22n02_10

Chadwick, W. (1990). Women. Art. and Society. Thames and Hudson.

Chansky, R. A. (2010). A stitch in time: Third-wave feminist reclamation of needled imagery. Journal of Popular Culture, 43(4), 681-700. https://doi.org/10.1111/j.1540-5931.2010.00765.x

Collier, A. F. (2011). The well-being of women who create with textiles: Implications for art therapy. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association, 28(3), 104–112. https://doi.org/10.1080/07421656.2011.597025

Collier, A. F., & von Károlyi, C. (2014). Rejuvenation in the “making”: Lingering mood repair in textile handcrafters. Psychology of Aesthetics, Creativity, and the Arts, 8(4), 475–485. https://doi.org/10.1037/a0037080

Collier, A.F., Wayment, H.A., & Birkett, M. (2016) Impact of making textile handcrafts on mood enhancement and inflammatory immune changes. Art Therapy, 33(4), 178-185. https://doi.org/10.1080/07421656.2016.1226647

Garlock, L. R. (2016). Stories in the cloth: Art therapy and narrative textiles. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association, 33(2), 58–66. https://doi.org/10.1080/07421656.2016.1164004

Goshen, I., Huss, E., & Koch, S.C. (2019). Creating an embodied phenomenological typology for describing the qualitative experience of traumatic space from continued bombings. Journal of Loss and Trauma, 24(5-6), 460-472. https://doi.org/10.1080/15325024.2018.1507471

Greenhalgh, P. (1997). The History of Craft. In P. Dormer (Ed.), The culture of craft (pp. 20-52). Manchester University Press.

Griffiths, S. (2008). The experience of creative activity as a treatment medium. Journal of Mental Health, 17(1), 49–63. https://doi.org/10.1080/09638230701506242

Horwitz, E. B., Viding, C. G., Rydwik, E., & Huss E. (2017). Arts as an ecological method to enhance quality of work experience of healthcare staff: A phenomenological-hermeneutic study. International Journal of Qualitative Studies on Health and Well-being, 12(1), 1-8. https://doi.org/10.1080/17482631.2017.1333898

Huet, V. (2015). Literature review of art therapy-based interventions for work-related. Stress International Journal of Art Therapy, 20(2), 66–76. https://doi.org/10.1080/17454832.2015.1023323

Huss, E. (2009). “A coat of many colors”: Towards an integrative multilayered model of art therapy. The Arts in Psychotherapy, 36, 154–160. https://doi.org/10.1016/j.aip.2009.01.003

Huss, E. (2010). Bedouin women’s embroidery as female empowerment: Crafts as culturally embedded expression within art therapy. In C. H. Moon (Ed.), Materials and media in art therapy: Critical understandings of diverse artistic vocabularies (pp. 215–230). Routledge.

Huss, E., Yosef, K.B., & Zaccai, M. (2018). Humans’ relationship to flowers as an example of the multiple components of embodied aesthetics. Behavioral Sciences, 8(3), 32. https://doi.org/10.3390/bs8030032

Kaimal, G., Gonzaga, A. M. L., & Schwachter, V. (2017). Crafting, health and wellbeing: Findings from the survey of public participation in the arts and considerations for art therapists. Arts & Health, 9(1), 81–90. https://doi.org/10.1080/17533015.2016.1185447

Kapitan, L. (2011). Close to the heart: Art therapy’s link to craft and art production. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association, 28(3), 94–95. https://doi.org/10.1080/07421656.2011.601728

Kikuchi, Y. (2015). The craft debate at the crossroads of global visual culture: Re-centring craft in postmodern and postcolonial histories. World Art, 5(1), 87-115. https://doi.org/10.1080/21500894.2015.1029139

Koch, S. C., & Fuchs, T. (2011). Embodied arts therapies. The Arts in Psychotherapy, 38, 276–280. https://doi.org/10.1016/j.aip.2011.08.007

Kramer, E. (1975). Art and craft. In E. Ulman & P. Dachinger (Eds.), Art therapy in theory and practice (pp. 106–109). Schocken Books.

Lee, J., & Miller, S. (2013). A Self-Care Framework for Social Workers: Building a Strong Foundation for Practice. Families in society: The Journal of Contemporary Human Services, 94, 96-103. https://doi.org/10.1606/1044-3894.4289

Leenerts, E., Evetts, C., & Miller, E. (2016). Reclaiming and proclaiming the use of crafts in occupational therapy. The Open Journal of Occupational Therapy, 4(4), 13. https://doi.org/10.15453/2168-6408.1194

Leone, L. (2018). Crafting Change: Craft Activism and Community-Based Art Therapy [Doctor of Art Therapy]. Mount Mary University.

Lippard, L. R. (1978). Making something from nothing (toward a definition of women’s “hobby art”). In G. Adamson (Ed.), The craft reader (pp. 483–490). Bloomsbury Academic.

Lippard, L. (1990). Mixed blessings: Art in a multicultural America. Pantheon.

Lucie-Smith, E. (1981). The story of craft: The craftsman’s role in society. Cornell University Press.

Mainardi, P. (1982). Quilts: The great American art. In N. Broude & M. D. Garrard (Eds.), Feminism and art history: Questioning the litany (pp. 330–346). Harper & Row.

Miller, G., & Malchiodi, C. (2012). Art therapy and domestic violence. In C. Malchiodi (Ed.), Handbook of art therapy (2nd ed., pp. 335–348). Guilford Press.

Minahan, S., & Wolfram Cox, J. (2007). Stitch’nBitch: Cyberfeminism, a third place and the new materiality. Journal of Material Culture, 12(1), 5–21. https://doi.org/10.1177/1359183507074559

Moon, C. H. (2010). Theorizing materiality in art therapy. In C. H. Moon (Ed.), Materials and media in art therapy: Critical understandings of diverse artistic vocabularies (pp. 1–49). Routledge.

Nakamura, J., & Csikszentmihalyi, M. (2005). The concept of flow. In C. R. Snyder & S. J. Lopez (Eds.), Handbook of positive psychology (pp. 89–105). University Press.

Parker, R. (1996). The subversive stitch: Embroidery and the making of the feminine. Palgrave Macmillan.

Parker, R., & Pollock, G. (2013). Old mistresses: Women, art and ideology. I.B. Taurus.

Pentney, B. A. (2008). Feminism, activism, and knitting: Are the fibre arts a viable mode for feminist political action? Thirdspace: A Journal of Feminist Theory and Culture, 8(1). https://journals.sfu.ca/thirdspace/index.php/journal/article/viewArticle/pentney/210

Pollanen, S. (2009). Craft as context in therapeutic change. Indian Journal of Occupational Therapy, 41(2), 43-47.

Pollanen, S. (2013). The meaning of craft: Craft-makers’ descriptions about craft as an occupation. Scandinavian Journal of Occupational Therapy, 20(3), 217–227. https://doi.org/10.3109/11038128.2012.725182

Pollanen, S. (2015a) Crafts as Leisure-Based Coping: Craft Makers’ Descriptions of Their Stress-Reducing Activity. Occupational Therapy in Mental Health, 31(2), 83-100. https://doi.org/10.1080/0164212X.2015.1024377

Pollanen, S. (2015b). Elements of Crafts that Enhance Well-Being. Journal of Leisure Research, 4(1), 58-78. https://doi.org/10.1080/00222216.2015.11950351

Reynolds, F. (1999). Cognitive behavioral counseling of unresolved grief through the therapeutic adjunct of tapestry-making. The Arts in Psychotherapy, 26(3), 165–171. https://doi.org/10.1016/S0197-4556(98)00062-8

Reynolds, F. (2000). Managing depression through needlecraft creative activities: A qualitative study. The Arts in Psychotherapy, 27(2), 107–114. https://doi.org/10.1016/S0197-4556(99)00033-7

Reynolds, F. (2004). Textile art promoting well-being in long-term illness: Some general and specific influences. Journal of Occupational Science, 11(2), 58–67. https://doi.org/10.1080/14427591.2004.9686532

Reynolds, F., & Prior, S. (2006). Creative adventures and flow in art-making: A qualitative study of women living with cancer. The British Journal of Occupational Therapy, 69, 255–262. https://doi.org/10.1177/030802260606900603

Riley, J. (2008). Weaving an enhanced sense of self and a collective sense of self through creative textile‐making. Journal of Occupational Science, 15(2), 63-73. https://doi.org/10.1080/14427591.2008.9686611

Riley, J, Corkhill, B & Morris, C. (2013). The Benefits of Knitting for personal and social wellbeing in adulthood: Findings from an international survey. British Journal of Occupational Therapy, 76(2), 50-57. https://doi.org/10.4276/030802213X13603244419077

Rubin, J.A. (2009). Introduction to art therapy: Sources and resources. Taylor & Francis Group.

Saulnier, C. F. (1996). Feminist theories and social work: Approaches and applications. The Haworth.

Schwan, K. J., Fallon, B., & Milne, B. (2018). “The one thing that actually helps”: Art creation as a self-care and health promoting practice amongst youth experiencing homelessness. Children and Youth Services Review, 93, 355-364. https://doi.org/10.1016/j.childyouth.2018.08.002

Sennett, R. (2008). The Craftsman. Yale University Press.

Shiner, L. (2012). "Blurred boundaries"? Rethinking the concept of craft and its relation to art and design. Philosophy Compass, 7(4), 230–244. https://doi.org/10.1111/j.1747-9991.2012.00479.x

Simonton, D. K. (2005). Creativity. In C. R. Snyder & S. J. Lopez (Eds.), Handbook of positive psychology (pp. 189–201). University Press.



[1] עבודת התזה בנושא "העיסוק במלאכת היד כתחביב ככלי להתמודדות עם שחיקה ודחק בקרב עובדות סוציאליות", בהנחיית פרופ' אפרת הוס, אוניברסיטת בן גוריון שבנגב.


[2] בסוף המאה ה -19 קמה תנועת Arts and Crafts (ארטס אנד קראפטס) בבריטניה והתפשטה לאחר מכן לשאר אירופה וצפון אמריקה. תנועה זו הוקמה על רקע ההתנגדות לחפצים הנוצרים במכונות ומתוך יראתכבוד לעבודת היד, וחבריה ראו במלאכה אמצעי למהפך חברתי–פוליטי עמוק. על רקע צמיחת התנועה הפכה המלאכה למושג העומד בפני עצמו כקטגוריה של תרבות חזותית; לא עוד שם תואר של פעילות אלא סוג של פרקטיקה (זהבי, 2015; Greenhalgh, 1997). הנהגת התנועה ביקשה לאחד את אנשי המלאכה עם האמנות ולהחזיר את תחושת ההנאה לעבודות המלאכה. לתנועה היו הצלחות בקידום מעמד המלאכה ואף חלק מרכזי בעיצוב המושג "מלאכה" כפי שאנו מכירים אותו היום – בייחוד בהקשר לפן הדקורטיבי-אסתטי וליציקת משמעות נפשית, אישית או חברתית לפעולה. התנועה לא הייתה חפה מביקורת, ויש הטוענים כי הצלחתה קשורה גם בניצול המחאה של אנשי סחר ומעצבים תעשייתיים ליצירת רווח כלכלי. יתר על כן, במובן מסוים כל חלוקה בין אמנות למלאכה לאורך ההיסטוריה שיקפה כמעט תמיד חלוקות חברתיות וכלכליות. כך, אפילו בתנועת ארטס אנד קראפטס נשים ומקצועות הטקסטיל נחשבו לנחותים יחסית (Parker & Pollock, 2013; Lippard, 1978).


[3] י Arpilleras - יוטה בספרדית. עבודת טלאים צבעונית שהוכנה בעיקר על ידי קבוצות נשים. זוהי מלאכת יד נפוצה בדרום אמריקה.


[4] מתוך "Women's work", תערוכה שהוצגה במרכז לאמנות פמיניסטית במוזיאון ברוקלין (Brooklyn Museum).

https://www.brooklynmuseum.org/eascfa/dinner_party/womens_work


[5] דוגמאות לקראפטיביזם בארץ – לחצי כאן. מתוך "עושות במלאכה" קראפטיביזם קהילתי נשי, באתר של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל.