כתב-העת הזה, הגיליון הזה, כולו חגיגה של המרחבים שניתן לגלות דווקא כשהמרחב המוכר נעדר. הוא חגיגה גם של האֵבֶל, של הזעם ושל האסתטיקה הייחודית הזו. הוא חוגג אותנו - שלא הצלחנו להיכנס לקווי המתאר וממזמן כבר הפסקנו לנסות. הוא חוגג את העולם הזה בו אין הגדרות, אלא מהות.
מקו שתמצאו פה מרחבים שלא ידעת שחיפשת,
מוזמנ לשוטט,
שלכ,
בוש
מערכת כתב-העת:
עריכה ראשית: חן עמרם
אוצרות והפקה: נגה אור ים
הפקה: הילֵא (הילה) רצון
עיצוב ובניית אתר: פאינה גאורגיש פייגין
בנייה וניהול האתר: שיר חכים
חברות בצוותי הקולקטיב: מיכל שומר, שיר ניומן
תרגום לאנגלית: עמית מאיר
תרגום לערבית: איה ח'לאילה
כתב העת הופק בסיוע מפעל הפיס
נושא הגיליון הראשון "בהעדר המרחב המוכר" נבחר כמעט מאליו. אפשר לדבר על שנתיים של מגפה ואיך החיים שלנו התפוררו לכדי דבר חדש; אבל האמת היא שחיים קווירים ו/או פמיניסטיים הם בעצמם "בהעדר המרחב המוכר" הם ההכרה בכך שהתחושה הזו, חוסר ההתאמה הזה שאנחנו מרגיש במרחבים, בבית ומחוצה לו, הם במובנים רבים מהות קיומנו. בהעדר המרחב המוכר מתייחס לכל הפעמים שהרגיל התגלה כזר; לכל מנגנוני הדיכוי שהסתתרו ועל הדרכים בהן למדנו לחשוף, להסיט וילונות, להישיר מבט, ולכאוב את החסר הזה; לרגעים בהם גילינו מחדש עד כמה זה יפיפה - כי בכל פעם שהמרחב המוכר נעדר מחדש, אנחנו נולד, נדחק לכדי יצירה מחודשת של עצמנו. חלק מהקסם שבחיים קווירים טמון בדיוק בכך - בהסכמה למרחבי הביניים, להבנה שתהליך שינוי לא נמדד במעבר מנקודה A לנקודה B, אלא בנקודת המבט שרואה את הציר כולו, מבינה עד כמה הוא אינו לינארי, ומבחינה כיצד הצירים כולם מתלכדים למערכת מורכבת מרובת רשתות.
ההחלטה על פרסום של כתב-עת היא בחירה בהתרחבות. לפני שש שנים התגבש קולקטיב בוש סביב יצירת פנזין אמנות ומאז אנחנו מחפש ליצור מרחבים שיכילו את הגמישות הנדרשת כדי לשוחח את החיים שלנו. לעיתים המרחב מעצב שפה מצומצמת ודיכוטומית המדירה את הקיום המלא שלנו מהמרחב. דרך העשייה של הקולקטיב ביקשנו לדבוק בפלואידיות הנדרשת לסיפורים שלנו - פנזינים, תערוכות, מסיבות - לא הפסקנו לשאול את עצמנו איך אפשר ליצור במה שתכיל את מלוא חוויות החיים שלנו ושל הקהילות שלנו.
זהו הגיליון הראשון של כתב-העת לאמנות קווירית-פמיניסטית בהוצאת בוש. עבורנו זו היא דרך נוספת להרחיב את הבמה הזו ובכך להוציא אל האור קולות נוספים. הבחירה לפרסם באינטרנט מאפשרת שימוש במדיומים שאינם עוברים פרינט, הבחירה לעסוק במחקר קווירי ואקדמי לצד האמנות מרגישה לנו כמו יציקה של חומר חדש ליסודות שביקשנו לבנות.
