יש כיבוש. תמיד היה אותו. כלומר, לא תמיד, אבל בכל זיכרונות הילדות שלנו הוא מופיע, לרוב לא בדמות ברורה, רק בעקבות. היינו בגילאי הגן וסיפרו לנו סיפורים בכחול-לבן על מעטים מול רבים וחלקנו האמנו, כי אהבנו להיות הגיבור בסיפור הזה. הייתה לנו את המדינה שלנו ואת הסיפור שלנו ואת המסלול הזה הברור כל-כך בו אין לנו ברירה אלא. ואף-אחד לא ממש השלים את המשפט הזה - אין ברירה אלא… מה? 

​

מי שהעזה להתבונן החלה לגלות עד כמה גדול השבר ועד כמה צורבות העיניים ככל שמוסיפות להביט. כי הישרת המבט הזו, היא לא רק אל-עבר העם הפלסטיני והעוולות המתמשכות, היא בהרבה מובנים אל עצמנו. אל עצמנו הכובש, הקולוניאלי, הגזען. אל עצמנו שבור-הזהות ונטול-השייכות. עד לפני רגע היינו מיעוט נרדף, איך הגענו לכאן?

​

המושג "נקודת עיוורון" מתייחס במקור לאזורים בשדה הראייה שאין ביכולתנו לראות; על-מנת לחשוף את נקודת העיוורון יש לבצע תנועה, פעולה יזומה, לשינוי נקודת המבט. לעיתים, בעת שאנו חווים דיסוננס קוגניטיבי, המציב פער בין הערכים והתפיסות שלנו לבין המציאות והפעולות שלנו, המוח שלנו מבקש להגיע להרמוניה, ולהעביר חלק מהמידע אל נקודת העיוורון שמחוץ למודע.

​

יש כיבוש. ויש מי שמנסה להיאבק בו, אבל המאבק בנקודות העיוורון גובה מחיר - נידוי, חרם ואלימות. וממילא הכאב והעוולות בלתי-ניתנים לתפיסה, אז העיוורון נותר בעינו. נותרנו בלי הכחול-לבן ובלי 

הסיפור ועם אשמה אינסופית, אבל עם הקהילות שלנו ועם הזהות הקווירית, שמציעה תשובה ברורה ועמומה בו-בזמן.