”הכיבוש נמשך, ורוב הלסביות, כמו גם שאר המדינה, התעלמו ממנו.״ (1)
לפני כמה שנים, כשעבדתי באיגי והייתי צריכה לכתוב משהו עבור איזה סמינר, נתקלתי בתוכניה של פסטיבל ״Queeruption״, משנת 2006. קווירָפְּשֵׁן היה הפסטיבל קווירי בינלאומי שהתקיים אחת לשנה מאז סוף שנות התשעים, ובשנת 2006 התארח בתל אביב. בפתיחת הפנזין שסיכם את הפסטיבל נכתב:
״קווירפְּשן היה שבוע של התכנסות אנטי מסחרית ולא היררכית בסגנון ״עשי זאת בעצמך״ שהתקיים בתל אביב בחודש אוגוסט ומטרתו הייתה ליצור חלל בטוח ופתוח לסדנאות, מוזיקה, אומנות, פעולות, מסבו, סקס, הופעות ועד [...] סביב האירוע ובמהלך תכנונו התגבשה קהילה קוויירת פוליטית תומכת ומהממת המתכננת בימים אלה פעילויות המשך באותה הרוח״.
הסתכלתי בדפים של המסמך הזה, שהיה בעצם לוז של הפסטיבל ונראה במבט ראשון כמעט כמו לוז של סמינר של איגי בגבעת חביבה. כמה משבצות בתוך הלו״ז היו מוכרות לי מהסמינרים האלה, כמו ״פתיחה ופעולת הכרות״ או ״ארוחת ערב וקבלת שבת קווירית״ ו״הקרנה של ״סרטי קאלט לא מזיקים״. היו שם גם דברים שנראו כמו קלישאות של סכנות הטרלול הפרוגרסיבי כמו ״מעגל סריגה״ ו״סדנא להכנת דילדואים עם אמא של אורית״. אבל מה שתפס אותי יותר מכל אלה היה הנוכחות הגלויה, המרכזית, הישירה כל כך של הכיבוש. הסתכלתי בעיניים פעורות על ״הכנה לפעולה בשטחים - חובה למשתתפות ההפגנה בבילעין״ ועל ״סיור בגדר ההפרדה״ והקרנה של הסרט הדוקומנטרי "טלי פחימה חוצה את הקווים". משתתפי הפסטיבל הלכו לכמה וכמה הפגנות במהלכו,בין אם נגד המלחמה בלבנון או גדר ההפרדה, וכולן היו משובצות בלוז. לא האמנתי. בשנים שהייתי פעילה בארגוני להט"ב למיניהם מעולם לא נתקלתי אפילו בעשירית מזה. תהיתי ביני לביני אם זה עניין דורי. ב2006 הייתי נערה. אולי השיח הקווירי על הכיבוש לא מצא יורשים בדור שלי?
ברוב ארגוני הלהט"ב השיח על הצבא מעולם לא נגע בכיבוש. כאשר התקיים, הוא לרוב התמקד במצבן של חיילים וחיילות מן הקהילה הגאה בצה"ל, בהכנה של נוער גאה לשירות צבאי ובהפעלת קבוצות חברתיות לצעירים וצעירות במהלך שירותם הסדיר. בסדרה ״המהפכה הגאה״ של גל אוחובסקי, יש פרק העוסק בתהליך השתלבות קהילת הלהט"ב בצה״ל (שנקרא "גיבור צבא ההגנה", כמו השיר של פוליאנה פרנק, לא ברור אם בקטע אירוני). במהלך הפרק אוחובסקי מבקש להראות כי צה״ל הקדים את החברה הישראלית בפתיחות ללהט"בים (משום שאין בו ערבים וחרדים ע״ע) ובכך תרם תרומה מכרעת למהפכה הגאה בישראל (שלפי אוחובסקי ״כל כך הצליחה״).
המאבק לשילוב להט״בים בצבא מגלם תפיסה זהותית פוליטית לפיה לאומיות ומיניות הם שני תחומי זהות הנבדלים זה מזה, כאשר הזהות הלאומית היא קטגוריית ההשתייכות הראשונה והחשובה מביניהם. כלומר, הזהות הלאומית הישראלית היא הזהות החשובה בהיררכית הזהויות מבחינת הזכויות הניתנות למחזיקים בה, מה שיוצר נתק המפריד בינה לבין הזהות הלהט״בית ומאבקי הזהויות האחרים. הבחירה לשים את הזהות הלאומית בקטגוריה החשובה יותר למעשה מבקשת לנתק בין זהות מינית ואו מגדרית מודרת לזהויות מודרות אחרת ומתעלמת מהקשר המערכתי בין סוגי דיכוי שונים. מכאן אפשר לשער שההתמקדות של ארגוני הקהילה בשילובם של להט״בים בצה״ל מרחיקה עוד יותר את השיח על הכיבוש בקהילה הגאה.
בישראל של 2023 אף אחד לא מדבר על הכיבוש, אז זה רק טבעי שגם להט"בים לא ידברו עליו. אז למה דווקא כאן ההתעלמות הזו כל כך צורמת? אין לי תשובה חד משמעית. אולי זה בכלל לא צורם וזה רק אני. אולי זה מפריע לי כי זה שלי, וזה אישי. אולי זה המילים והרעיונות שנפוצים כל כך בשיח של המאבק הלהט"בי (גם זה המיינסטרימי וגם זה שפחות) שדורש ״זכויות״ או ״שוויון״, כשאלה נשללים כבר עשרות שנים ממיליוני אנשים שחיים בין הירדן לים. הרטוריקה הזאת הרי מבלבלת. זכויות אדם, אבל למי? קצת כמו הכרזת העצמאות האמריקאית, שבה אבות האומה הצהירו ״כי כל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם״ בעודם משעבדים באופן ישיר כחמישית מאוכלוסיית המדינה החדשה.
ואולי כי אני יודעת שזה לא תמיד היה ככה. להט"בים לא תמיד התעלמו מהכיבוש. היו כאילו שהישירו אליו מבט. הם אף פעם לא היה רבים, אבל אפשר להגיד שמאז שיש כיבוש ומאז שיש להט"בים, יש להט"בים שמתנגדים לכיבוש. לפעמים הם עושים את זה באופן קולקטיבי כלהט"בים, ולפעמים יש להם (ובעיקר להן) נוכחות מרשימה בארגוני שמאל אחרים.
כשפרצה האינתיפאדה הראשונה אני וחברים שלי רק נולדנו. באינתיפאדה השניה היינו ילדים, והתבגרנו לתוך המציאות החדשה ההיא ובעיקר במציאות שהתהוותה אחריה. כשהפכנו לא.נשים מבוגרות הגדר כבר הייתה עובדה מוגמרת, עזה הייתה גטו במצור וביבי ראש ממשלה. במציאות הזאת כבר כמעט ולא היו התארגנויות כאלה, ואלה של הדור הקודם התפרקו.
עם הדעיכה של קבוצות כאלו, חיבוק הדוב הממסדי מדי שנה באירועי הגאווה הפך גרוטסקי. במאמר ״הפוליטיקה של זכויות להט"ב: בין (הומו) נורמטיביות ו(הומו) לאומיות לפוליטיקה קווירית״ טען איל גרוס כי ישראל משתמשת בזכויות להט״ב ובקבלתה את הקהילה, על מנת לסמן עצמה כמדינה נאורה, דמוקרטית ומתקדמת, בייחוד ביחס למדינות האחרות במזרח התיכון הנתפסות כהומופוביות ו״חשוכות״. הנאורות שישראל מצדיקה באמצעות זכויות להט״ב וגיוס להט״ב לצה״ל, מסייעת לישראל בניסיון להסיט את הדיון מהפרות של זכויות אדם בשטחים, זכויות עליהן אמון בין היתר הצבא. (2)
לאורך העשור הראשון של שנות האלפיים, התגבשו מספר קבוצות והתארגנויות, פורמליות יותר או פחות, שקשרו באופן ישיר את הזהות הקווירית/להט״בית עם המאבק בכיבוש. מאמר זה ינסה לתת סקירה היסטורית של הקבוצות האלה.
ביולי 1979 נפתח בירושלים המרכז הפמיניסטי ”קול האישה". השנים האלה התאפיינו בפעילות של מרכזים פמיניסטיים שביקשו לקרוא תיגר על עקרונות התנועה הפמיניסטית המיינסטרימית. אף על פי שלא היה מוגדר כמרכז פמיניסטי-לסבי, מרבית החברות ב"קול האישה" היו לסביות:
״הגרעין הקשה היו בעיקר לסביות [...] לא היתה כוונה שזה יהיה מרכז לסבי וינוהל ע"י לסביות אך בסופו של דבר זה אכן היה". (3)
״קול האישה״ היה ככל הנראה המרכז הרדיקלי ביותר של התנועה הפמיניסטית באותן שנים, והפעילות בו ראו במאבק הפמיניסטי מאבק משותף למאבקים אחרים נגד דיכוי, ובראש ובראשונה המאבק הפלסטיני.
המאבקים נגד הכיבוש ונגד מלחמת לבנון הראשונה היוו חלק גדול מהפעילוּת של ״קול האישה״ בשנות השמונים המוקדמות. חיה שלום כתבה כי ״קול האשה״ היה
״התגובה הפמיניסטית הראשונה למדיניות הכיבוש של הממשלה, שרק שש שנים לאחר-מכן, הפכה לתנועה ארצית של "נשים בשחור". (4)
קול האשה נסגר ב-1984 אולם רוחו האידיאולוגית התגלגלה לאפיקי פעולה אחרים, כאשר המרכזי היה ארגון ״נשים בשחור״.
בפברואר 1988 החלו בכיכר פריז בירושלים משמרות המחאה של פעילוֹת שלום נגד פעולות צה"ל בשטחים, בעד משא ומתן ישיר עם הפלסטינים וסיום הכיבוש. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה הצטרפו מספר רב מאוד של פעילות לסביות לארגון שנודע כ”נשים בשחור".
״נשים בשחור״ הייתה רשת של משמרות מחאה קבועות ברחבי הארץ בהן נשים יצאו לרחובות לבושות בגדים שחורים, וקיימו מחאה אילמת נגד הכיבוש. הן לא הפגינו מחוץ למשרדי הממשלה אלא בצמתים מרכזיים. משמרות המחאה התקיימו בעשרות מיקומים, כמעט בכל הערים הגדולות בישראל, כל יום שישי, ובכל מזג אוויר.
בשונה מארגונים כמו ״ארבע אמהות״ (תנועת מחאה שהוקמה במטרה להביא ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון) ״נשים בשחור״ לא השתמשו ברטוריקה של ״אמהות״ כדי לתת לעצמן לגיטימציה. הן קראו תיגר על האקסקלוסיביות של הקול הגברי בנושאי צבא ומדינה, שאפיינה הן גורמים ממסדיים והן תנועות אופוזיציה כמו ”שלום עכשיו". הן מנו בשורותיהן נשים לסביות רבות — בין שליש למחצית על־פי הערכות שונות:
״מדי פעם מנינו את חלקנו במשמרות המחאה והגענו למספר של בין 25% ל- 30% מכלל הנשים שמספרן נע בין 80 ל-130 מדי שבוע״. (5)
סו שקטר, אחת הפעילות בנשים בשחור כתבה כי
״ההשתתפות העצומה של לסביות בתנועת השלום הפמיניסטית סייעה לגבש את הזהות הלסבית. התלהבות מהפכנית משכה אותנו לתנועת השלום כדרך לדמיין את ישראל עם ערכים שונים [...] זו הייתה תנועה שהעניקה לנו הזדמנות להשמיע קול על נושא שהאמנו שהוא קריטי לנו כלסביות.״ (6)
* * *
״הפעם הראשונה שהתכנסנו כקבוצה הייתה במאי 2001. הצבא הישראלי כבש מחדש את הערים המרכזיות של הגדה המערבית, והפעיל כנגד האוכלוסייה האזרחית צעדי דיכוי אלימים ביותר, ותל אביב התכוננה לחגיגות הגאווה״. (7)
הקבוצה שצעדה תחת הכותרת "אין גאווה בכיבוש" במצעד הגאווה בתל אביב ב-2001 הייתה הבסיס להקמת "כביסה שחורה": ״לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ואחרות, נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי". הן החליטו להפוך לקבוצה קבועה וקיימו פגישות אחת לשבועיים, אליהן הגיעו כל פעם 30 פעילות בממוצע, רובן נשים בשנות העשרים והשלושים לחייהן. חבר.ה בקבוצה תיאר.ה בראיון משנת 2005 את הרעיון מאחורי הפעולה הראשונה:
״כביסה שחורה הוקמה בתל אביב, רגע לפני מצעד הגאווה [...] זה היה מצעד הגאווה הראשון לאחר תחילת האינתיפאדה, והגענו לשם עם הסיסמה ״אין גאווה בכיבוש!״ ניסינו לומר שאין שחרור אמיתי בלי לשחרר את שכנינו. לנו, כקהילה קווירית, יש אינטרס לעצור את הדיכוי של קבוצות אחרות.״ (8)
נשים רבות ראו ב״כביסה שחורה״ המשך של תנועת נשים בשחור. במאמרה של סו שקטר על לסביות בתנועת השלום הפמיניסטית, היא מתארת את ״כביסה שחורה״ כמעין תת קבוצה המהווה חלק מ״נשים בשחור״:
״יש משמרת מחאה אחת מאוד מקורית [...] זוהי הקבוצה הראשונה שרובה מורכבת מלהט״בים, בעיקר לסביות, וטוענת כי התנגדות לדיכוי מסוג אחד לא יכולה ולא צריכה להיפרד מהמאבק נגד דיכויים אחרים. המאבק נגד הכיבוש הישראלי צריך להיות קשור למאבק נגד דיכוי להט״בים בישראל ולמען צדק חברתי לכולם. הקבוצה מפגינה ברציפות מאז הקמתה במצעד הגאווה ב-2001 כמעט בכל הפגנות השלום ואירועי הגאווה בישראל״.
שקטר מייחסת משמעות רבה לחיבור שכביסה שחורה עשתה בין הדיכוי הלהט״בי למאבק בכיבוש, ומתארת כיצד עצם קיומה של הקבוצה מעניק חיוניות רעננה לתנועת השלום:
״כביסה שחורה מחדשת את כל תנועת השלום, הפעם לא כשותפות שקטות בארגון רחב יותר, אלא לראשונה כארגון קווירי נגד הכיבוש [...] נשים לסביות בתנועת השלום עברו כברת דרך, מהיותן בלתי נראות ועד להיותן בחוד החנית של התנועה. אני וחברותיי הלסביות בחיפה ובמקומות אחרים לא צריכות יותר להתחבא [...] כביסה שחורה מוודאת שכולם יודעים שאנחנו מחוץ לארון, שאנחנו בכל מקום, ושאנחנו נלחמות נגד כל צורות הדיכוי. אולי בכל זאת יש תקווה.״
גם כביסה שחורה ראתה עצמה קשורה ל״נשים בשחור״, ואחת החברות בה סיפרה:
״השם שבחרנו היה משחק מילים על ״כבשה שחורה״ כי חגגנו את היותנו הכבשה השחורה של המשפחה,וגם רצינו לחלוק כבוד לנשים בשחור״. (9)
עמדותיה הפוליטית של כביסה שחורה היו מובחנות מהפעילות הפוליטית של מרבית ארגוני הלהט"ב באותה התקופה. באותן שנים התמקדו המאבקים של הקהילה בישראל בעיקר במחאה על גילויי הומופוביה ומאבק לשוויון זכויות (ביטול האפליה בצה"ל, השוואת זכויות והטבות בעבודה לאלו של בני זוג הטרוסקסואלים, הכרה בהורות על ילדים לא ביולוגיים וכדומה). כלומר, המאבק התמקד בהרחבת אזרחותם של חברי הקהילה, וסימל בעיקר את השאיפה להשתלב בחברה הישראלית-יהודית. רוב ארגוני הלהט״ב נמנעו מלקחת חלק במאבקיהן של קבוצות מודרות אחרות והשתדלו לשמור על תדמית ניטרלית וא-פוליטית.
כביסה שחורה התנגדה נחרצות להטרו-נורמטיביות ולשאיפה להידמות לרוב ההטרו-סקסואלי, וחרגה מהפוליטיקה שאפיינה את הקהילה הגאה בשני אופנים: ראשית, מול הרצון להשתלב היא העלתה על נס את החריגוּת; שנית, היא ביקשה לקדם פוליטיקה שיצרה זיקה בין הזהות המינית והמגדרית השולית של חבריה לבין ההזדהות עם דיכוי העם הפלסטיני ובהמשך גם עם קבוצות מופלות אחרות.
״כביסה שחורה״ גם הייתה הקבוצה הראשונה שהשתמשה במונח "קוויר" לציון זהותן הקולקטיבית של חברותיה. קוויר, אשר היה ועודנו כינוי גנאי הומופובי, נוכס ככינוי עצמי חיובי המבטא עמדה של "התרסה כלפי הנורמה המינית והמגדרית והתנגדות לרעיון הנורמליות בכלל" (10) . המהלך הקווירי הוא של ערעור והפרה, קריאת תיגר על הסדר החברתי הקיים. במאמר של עמל.יה זיו אודות ״כביסה שחורה״ נטען כי המושג "קוויר" הן כתצורת זהות והן כפוליטיקה, הופיע בישראל דווקא בהקשר של אקטיביזם נגד הכיבוש. (11)
סגנון האקטיביזם של כביסה שחורה התמקד בטקטיקות פרפורמטיביות ונוכחות פיזית מתריסה של חברות הקבוצה במרחב הציבורי, תוך הפרה מכוונת של הסדר והכללים באותו מרחב. במצעד הגאווה הן נשאו דגל ״אין גאווה״ שהיה למעשה דגל הקשת בענן בגווני אפור; ב-2003 הן הקימו עמדה לביקורת דרכונים בכניסה לעיר אריאל בגדה המערבית, מפני ש ״ לתושבים היהודים של הישוב הבלתי חוקי הזה יש חופש תנועה מוחלט, בעוד פלסטינים נעצרים כל הזמן במחסומים ומוגבלים לאזורים ספציפיים עם מערכת היתרים קפקאית״. באירוע הכנה לצה״ל עבור נוער להט״ב, הן חילקו למשתתפים ״שי למתגייס.ת״ ובו הזמנה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. (13)
"כביסה שחורה" שמה לה למטרה להתערב לא רק בפוליטיקה הלהט"בית המקומית אלא גם בפוליטיקה ״של ממש״. בישראל, אותה פוליטיקה ״אמיתית״ תמיד הייתה הפוליטיקה של הסכסוך:
״רצינו לחקור פוליטיקה קווירית בהקשר הישראלי, ולאט לאט גילינו שאין שום מקום שזה לא נוגע לו [...] יצרנו את החיבור המקומם הזה, בין פוליטיקה "אמיתית" ופוליטיקה מינית, 'לא רצינית [...] עם הזמן, יצירת ההקשרים האלה הפכו למטרה העיקרית שלנו. כל הזמן ניסינו לחבר את זה יחד: ולא רצינו להשאיר שום דבר בחוץ.״ (14)
בשנת 2002 התקיים לראשונה מצעד הגאווה בירושלים. כבדיחה על התמסחרות של המצעד (כן, כבר אז), כאשר כל חפץ בצבעי הקשת נמכר לתיירים כ"מזכרת גאווה", ביקשו חברות הקבוצה מלהטב"ים שהגיעו למצעד מרמאללה (בעלי דרכונים זרים) לאסוף מיכלים ריקים של רימוני גז מדמיע שהותיר צה״ל הרחבי השטחים ולהביא אותם עמם. המיכלים הריקים נערמו לתוך עגלות סופרמרקט, וכל רימון קושט במדבקה ורודה עליה נכתב "מזכרת מרמאללה". הרימונים הריקים נתפסו על ידי המשטרה והוחרמו תחת העילה של "חפצים מסוכנים".
״שמנו עליהם מדבקות קטנות וחמודות והצענו אותם למכירה במצעד מתוך עגלות סופרמרקט גדולות בתור מזכרות. [...] כמובן, כל אלה שדחפו את העגלות נעצרו וכל ה״סחורה״ הוחרמה מיד. המשטרה אמרה כי אלה חומרים מסוכנים. מיד הסכמנו, ושאלנו אותם למה הם זורקים אלפים כאלה על אנשים ברמאללה, אם הם אכן כאלה מסוכנים״. (15)
בקיץ 2003 קיימו פעילות של כביסה שחורה ״מיצג עמידה בתור״ בכיכר ציון בירושלים, במחאה על התורים הארוכים לשירותים עירוניים במזרח העיר, ומה שהן זיהו כ״טרנספר הזוחל״ המתגלם במעמדם של פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. בכרוז שהזמין משתתפות לקחת חלק במיצג נכתב:
״מבואסים מהאפרטהייד? תעמדו בתור
התור המשתרך מול משרדי משרד הפנים במזרח ירושלים הוא דוגמה מובהקת לאפליה הממוסדת וההטרדה של תושבי מזרח העיר ע"י המשטרה והרשויות - מה שנקרא בעברית אפרטהייד. הוצאת דרכון, רישום לידת ילד, נישואין ופטירה של קרובים - פרוצדורות פשוטות שיהודים לוקחים כמובנות מאליהן - נגררות על פני חודשים, ולעתים שנים, בגלל סחבת מכוונת. הצטרפו אלינו במיצג עמידה בתור ביום חמישי, 24.7, בככר ציון, ירושלים, בשעה 17:30. כביסה שחורה, קבוצת הפעולה הקווירית הישירה הראשונה בישראל, מחוייבת לכבס את הכביסה המלוכלכת של החברה הישראלית בפומבי״
במקביל להתגבשותה של ״כביסה שחורה״, ביוני 2002 נערכה מסיבת הקווירחנה הראשונה כחלופה לאירועי הגאווה הרשמיים של עיריית תל אביב. המסיבה התקיימה מתחת לגשר הירקון, מרחק קצר מתוואי המצעד הרשמי שקבעה העירייה. אחרי המסיבה הראשונה התגבש קולקטיב שהוביל את אירועי הקווירחנה, שהתקיימו בתדרים ובתצורות שונות לאורך העשור הראשון של שנות האלפיים.
בדומה ל״כביסה שחורה״, הקווירחנה נולדה על רקע האינתיפאדה השנייה. בראיון משנת 2017 סיפר אחד המייסדים של הקבוצה כי ״היה דיכוי חזק מאוד של האוכלוסייה הפלסטינית על ידי ממשלת ישראל״ (16). לא היה מדובר בשתי קבוצות נפרדות. למעשה, א.נשים רבות לקחו חלק הן בפעילות של כביסה שחורה, שהייתי בעיקרה פוליטית ופרפורמטיבית, והן במסיבות של קווירחנה. בספטמבר 2002 התקיים לראשונה ״פסטיבל קווירחנה״ במשך ארבעה ימים ברחוב בית אלפא בתל אביב.
היום ייפתח בתל אביב פסטיבל עירוני נסיוני ראשון מסוגו, שיימשך ארבעה ימים תחת השם "קווירחנה" [...] הרעיון מאחורי הפסטיבל הוא לחבר בין התרבות הקווירית והלסבו-הומואית לכיווני מחשבה ואקטיביזם רדיקליים אחרים, ואת כל אלה למסיבה אחת גדולה, שתיערך בסוף הפסטיבל. הקבוצה המארגנת את האירוע היא זו שעמדה מאחורי מסיבות הרחוב אלנביץ' ומסיבות הגאווה האלטרנטיבית ביום הגאווה האחרון.״
מתוך כתבה אודות הפסטיבל, אתר וואלה, 24/09/2002
חברי הקבוצה עצמם היו קולקטיב גמיש למדי, של כעשרים פעילות עם רמות וצורות אחריות שונות. לעתים קרובות, לפני המסיבה יצא ״קול קורא״ שהזמין א.נשים לקחת חלק בארגון המסיבה בין אם בעיצוב התפאורה, וידאו, הופעות וכדומה. לקראת פסטיבל קווירחנה, המארגנות סיפרו בראיון כי ״בשונה מפסטיבלים מסחריים, בפסטיבל הזה הציפייה מהקהל היא ליזום חלק ניכר מהפעילויות והיצירה.״
בראש ובראשונה מסיבות הקווירחנה ביקשו לערער את התפיסה המקובלת על לאומיות ומיניות כשני מבני זהות נפרדים, כאשר הראשון מועדף היררכית על פני השני. ברבים מהאירועים נכח המאבק נגד הכיבוש ונגד גדר ההפרדה. השיח הזה הגיע לשיאו ב 2004, כאשר חברות הקולקטיב יזמו את ה״קוויריפאדה״ וביקשו לקשור בין הפרויקט הקווירי והמאבק הפלסטיני בכיבוש. האירוע התקיים במבנה לא מאוכלס בשכונת פלורנטין בתל אביב.
אנשי ה"קווירחנה", שאירגנו בשנים קודמות חגיגות אלטרנטיביות במקביל למצעד שהתמסחר, השתלטו על מבנה גדול בשכונת פלורנטין בתל אביב (המזרחי 26), שפונה לצורך המסיבה. המסיבה, שתיקרא "קווירפאדה" תיפתח במיני - פסטיבל קאמפ וטראש ולאחר מכן הדי-ג'ייז מישל לה היסטריק, צח זמרוני ואליוט יתקלטו אלקטרו, אסיד האוס וטכנו מלודי. לרווחת החוגגים, יפוזרו במקום יצירות של אמנים, יוקרנו עבודות וידיאו על הקירות, ויוקמו "חדרי נושא", כמו "ג'ונגל" ו"חדר חושך מולטיסקסואלי". באמבטיה גדולה תתקיים "למבדת החשק 2004".
אינתיפאדה קווירית, 24 ביוני 2004, יואש פלדש, הארץ.
"הקווירפאדה" הסתיימה מוקדם מהמתוכנן בעקבות אלימות משטרתית. בפנזין משנת 2006, כתבו שתיים מתוך המארגנות אודות האלימות המשטרתית באותו ערב, וייחסו אותה ליומרה של מארגנות המסיבה לחבר בין תכנים קווירים והמאבק בכיבוש:
״את התנהלות המשטרה מול הקישור שבין זהות קווירית או אחרות מגדרית כלשהי בלתי מתנצלת לבין הקשרים חברתיים פוליטיים אחרים אנחנו מכירים היטב מעשרות הפגנות שהשתתפנו בהם: נגד גדר ההפרדה, מול ועידת העסקים, עם נשים בשחור ועוד ועוד. אך היא בעיקר זכורה לנו היטב ממסיבת הקווירפאדה שהיינו שותפים לארגונה. המדובר המסיבה פרטית (לא הפגנה!) שנערכה לפני שנתיים בדירה דרום תל אביבית בערב ״יום הגאווה״ והסתיימה בברוטליות משטרתית (הן מילולית והן פיזית) ועצורים. ה״קווירפאדה״ - ערב של הופעות, סרטים, אמנות וריקודים - הייתה מסיבה מאורגנת שתואמה עם השכנים באזור ולא הפריעה לאיש. זה לא עשה שום רושם על כארבעים שוטרי יס״מ, האמונים ביומיום על פיזור הפגנות אלימות, שפרצו לחלל פרטי ללא צו עם אלות שלופות. את זה הם עשו אחרי שהבנו עם מי יש לנו עסק והכרזנו על סיום המסיבה במערכת ההגברה. בעלת הבית נחנקה עד אובדן הכרה ונעצרה במדרגות ביתה, משתתפת נוספת נידונה לשנת מאסר בית על ״תקיפת שוטר״ ומספר מצלמות וידאו של חוגגים נופצו. מרבית הסיקור העיתונאי שליווה את האירוע התמקד בשאלה האם השוטרים פעלו ממניעים הומופוביים. בקרב המארגנות שררה הסכמה גורפת שלא אלה פני הדברים: לדעתנו הבסיס לאלימות המפתיעה בהיקפה היה השילוב של תכנים קווירים, שם המסיבה וההזמנות לפעולה נגד גדר ההפרדה שחולקו בכניסה.״ (17)
* * *
פסטיבל קווירָפְּשֵׁן (Queeruption) התשיעי שהתקיים בתל אביב בקיץ 2006, היה מעין שיתוף פעולה בין קווירחנה המקומית לקווירפְּשן הבינלאומית. המארגנות תיארו אותו כאירוע
"החוגג את שלל המגדרים, הזהויות והנטיות, ללא סבלנות לביטויי סקסיזם, התנהגות מצ'ואיסטית, גזענות, הומופוביה, טרנספוביה, הטרופוביה, אפליה על רקע יכולת פיזית או גיל וכל סוג אחר של דיכוי". (18)
לא רק פסטיבל קווירפְּשן התארח בישראל באותו קיץ. הבית הפתוח בירושלים אירח את WorldPride 2006, אירוע גאווה בינלאומי ומיינסטרימי למדי. הסלוגן שנבחר היה "אהבה ללא גבולות". הא.נשים מאחורי קווירפְּשן היו מודעים לזה. בהתכתבות פנימית של הקבוצה נכתב על ידי אחת המשתתפות:
״אלפי להט"בים צפויים להשתתף בWorldPride בירושלים באוגוסט 2006. אירוע זה ישמש כהזדמנות למשרד החוץ הישראלי להסתיר את פשעי המלחמה של הממשלה מאחורי דגל הקשת בענן. הסלוגן של האירוע הוא "אהבה ללא גבולות". אנו מאמינות שאהבה ללא גבולות מוכרחה להתנגד לגדרות, חומות, כיבוש, אפרטהייד, אי צדק והרס אקולוגי. הייתה קריאה עולמית להחרים את האירוע הזה גם על ידי קבוצות סולידריות פלסטיניות שונות, אולם אנחנו מאמינות שחשוב לקדם את הסולידריות שלנו על ידי הגעה לישראל ופלסטין, לחגיגה של מגוון והתנגדות.״
באותו קיץ סוער גם פרצה מלחמת לבנון השניה, והממשלה הודיעה על ביטול המצעד בטענה שאין מספיק חיילים כדי להגן על הצועדים. בתגובה התקיימה משמרת מחאה נגד הומופוביה. משתתפי קווירפְּשן הגיעו למשמרת המחאה עם מסרים נגד המלחמה, ומנו חלק גדול באופן יחסי מכלל המשתתפים. הם ביקשו ״לקשור בין ההומופוביה הממוסדת בירושלים לבין התפרצות האלימות שזכתה מאז לכינוי מלחמת לבנון״. בדומה לאירועי הקווירפאדה שנתיים לפני כן, גם במחאה זו התפרצה אלימות משטרתית גדולה בהיקפה, וחלק מהמפגינות נעצרו.
* * *
קשה להתעלם מהנוכחות המתמדת של גדר ההפרדה באירועים של קווירחנה ובפעולות של ״כביסה שחורה״. ההחלטה על הקמת הגדר נפלה ביוני 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השניה, כאשר ממשלת ממשלת ישראל הכריזה על הקמת חומת ההפרדה, במטרה מוצהרת למנוע כניסה של פלסטינים ללא היתרים מהגדה המערבית לתוך ישראל (19). שנה לאחר ההחלטה על הקמתה, כבר נבנו 180 קילומטרים של גדר, מתוך אורך התוואי המתוכנן של 712 ק"מ. כלומר, היא כבר הייתה קיימת, אבל רק חלקית, ואכן בשנים האלה הייתה פעילות ענפה למדי של יהודים ישראלים נגד המשך בנייתה.
אחת התוצאות המרכזיות של הגדר (באין אם בכוונת מכוון או לא) הייתה שמאז הקמתה, קל יותר לנו, אזרחי ישראל, להדחיק את קיומו של הכיבוש. בשיאה של האינתיפאדה השניה, רוב הישראלים היה מודעים לעובדה שעשרים דקות מהם חיים פלסטינים תחת כיבוש, ושחלק מהם מתנגדים לו, לעתים באלימות. זה לא שרוב הישראלים התנגדו לכיבוש, אבל אז היה קשה יותר להדחיק אותו לאורך זמן. גם מי שהיו אז רק ילדים זוכרים היטב את התקופה הזאת.
רוב חיי הבוגרים הגדר כבר הייתה קיימת. היום, עשרים שנה אחרי, אפשר כבר לומר שהגדר יצרה אשליה של מרחק מאותם נתינים החיים תחת שלטון צבאי. קל הרבה יותר לציבור הישראלי לשכוח את הכיבוש ואת ההתנגדות אליו.
במאמרה של עמל.יה זיו נטען כי בסירובה להפריד בין פוליטיקה מינית לפוליטיקה לאומית, “כביסה שחורה” ניסחה לראשונה פוליטיקה להט”בית שאיננה פוליטיקת זהות אלא פוליטיקה של הזדהות, העולה מתוך עמדה של שוליות מינית ומגדרית. זה כל כך מתבקש. תנועת השחרור הלהט״בית הרי צמחה מתוך הזדהות עם תנועות פוליטית אחרות. היא הושפעה מתרבות הנגד שיצרו תנועות שצמחו בארצות הברית בשנות ה-60: תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, התנועה לשחרור השחורים (Black Liberation), הפמיניזם והשמאל החדש. אלה העניקו לתנועת השחרור הלהט״בית אנרגיה פוליטית ואידיאולוגית, שפה, מילים ומחוות שהיוו מצע למאבקם.
יעל שכנר
חברה בקולקטיב בוש. חובבת ארכיונים. בעלת BA החוג להיסטוריה כללית והתכנית ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל אביב.
(1) Shadmi, E., & Schachter, S. (2005). Lesbians in the Women’s Peace Movement . In Sappho in the holy land: Lesbian existence and dilemmas in Contemporary Israel. essay, State University of New York Press.
(2) אייל גרוס, ”הפוליטיקה של זכויות להט"ב: בין(הומו) נורמטיביות ו(הומו)לאומיות לפוליטיקה קווירית", מעשי משפט: כתב עת למשפט ולתיקון חברתי, כרך ה (2013), 140-101.
(3) Frankfort-Nachmias, C., Shadmi, E., & Shalom, H. (2005). The Story of CLaF: The Community of Lesbian Feminists. In Sappho in the holy land: Lesbian existence and dilemmas in Contemporary Israel. essay, State University of New York Press.
(4) ibid
(5) Shadmi, E., & Schachter, S. (2005). Lesbians in the Women’s Peace Movement . In Sappho in the holy land: Lesbian existence and dilemmas in Contemporary Israel. essay, State University of New York Press.
(6) ibid
(7) Baum, D. (2006). Women in black and men in pink: Protesting against the Israeli occupation. Social Identities, 12(5), 563–574.
(8) Anonymous. (2005, February 10). Being young, queer, and radical in the “Promised Land.” Infoshop News - Israeli Anarchism https://web.archive.org/web/20070227103136/http://www.infoshop.org/inews/article.php?story=20050210030219217&query=yossi
(9) Baum, D. (2006). Women in black and men in pink: Protesting against the Israeli occupation. Social Identities, 12(5), 563–574
(10) זיו, עמליה וגרוס, אייל, "בין תיאוריה לפוליטיקה: לימודים הומו-לסביים ופוליטיקה קווירית" מעבר למיניות. בעריכת יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003. עמ' 9-44
(11) זיו, עמל.יה, 2008, "לחצות את גבולות המגדר, לבגוד בגבולות הלאום: הפוליטיקה הפרפורמטיבית של כביסה שחורה" בתוך: יוסי יונה ואדריאנה קמפ (עורכים). הגירה, פריון וזהות בישראל, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים ותל-אביב, עמ' 320-290.
(12) Baum, D. (2006). Women in black and men in pink: Protesting against the Israeli occupation. Social Identities, 12(5), 563–574
(13) בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג מוסמך לחקור ולהעמיד לדין אנשים פרטיים ולא מדינות. הוא הוקם כדי להדגיש את האחריות הפלילית האישית ולהעניש אנשים שביצעו, או הורו לבצע, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה.
(14) Baum, D. (2006). Women in black and men in pink: Protesting against the Israeli occupation. Social Identities, 12(5), 563–574
(15) Baum, D. (2006). Women in black and men in pink: Protesting against the Israeli occupation. Social Identities, 12(5), 563–574
(16) The tale of queerhana, tel aviv’s first gay rave 1.8.17, RUSSELL DEAN STONE. i-D Vice Media
(17) קווירפְּשן - מחאה. הוצאה עצמית, תל אביב 2006.
(18) ״ המחתרת הקווירית מתחילה לפעול!״ אתר וואלה, 02/08/2006
(19) בנוסף למטרתה המוצהרת, הקמת הגדר נועדה לשרת גם מטרות אחרות; רוב התוואי של גדר ההפרדה עובר בתוך הגדה המערבית. לא על הקו הירוק או ממערב לו בתוך שטחה הריבוני של ישראל. התוואי של הגדר נקבע לעתים קרובות בהתאם למיקומן של התנחלויות, ולצורך הקמתה קטעה ישראל רצף עירוני וחקלאי פלסטיני וכפתה סדר מרחבי שרירותי המותאם לגבולות ההתנחלויות הישראליות ולנוחותם של כוחות הביטחון הישראליים. בכך הפכה הגדר לכלי סיפוחי-פוליטי ראשון במעלה, המשמש את ישראל להשתלטות על שטח הגדה, ולפגיעה היקפית בפלסטינים שממזרח לגדר שנותקו בפועל מאדמותיהם.