הפעם הראשונה שהופעתי מול קהל היתה בתור ילדה בטקסים בבית הספר היסודי. מהר מאוד מצאתי את עצמי בחוגי ריקוד, נרשמת ועוזבת. על אף אהבתי הגדולה, לבמה, תנועה וריקוד - חוגי הריקוד דרשו כללי אסתטיקה מובחנים. הייתי ילדה שנראית כמו בת ומתנהגת כמו בן. כך שלא הייתי מותאמת לזירה הזאת.
זאת תחושת זרות גדולה, להרגיש שהגוף שלי לא יכול להתאים לדרך הביטוי שרציתי.
כדי להתמודד עם האובדן, מצאתי את עצמי מחצינה כל סממן נשי שקיים בי ובעצם עד גיל 25 נעתי בעולם בניתוק כמעט גמור מהגוף שלי. היה חשוב לי להיות יפה ולפצות על תכונות "גבריות" שיש בי (כמובן, לא באופן מודע). כמו הרבה נערות, התקשתי לזהות חוויות לא נעימות בגוף שלי. התרגלתי לבטל את 'הלא נעים' האישי והפרטי עד לטשטוש הגבולות.
כנערה צעירה התחלתי לצאת למסיבות מחוץ לעיר בה גדלתי. מצאתי הזדמנות לרקוד באופן חופשי, או מה שחשבתי אז ל"חופשי". בעוד שבסביבה החברתית שלי היתה אווירה ששאפה למוגנות על ידי ביסוס חוקים ברורים של ריקוד וביטוי חיצוני, במסיבות היתה אווירה של "פריצות". בדיעבד אני יודעת לומר איך שני המרחבים הללו הגבילו את החופש והביטחון שלי מכיוונים שונים, אבל בזמן אמת חוויתי את המסיבות האלו כדיסוננס. לא היה מי שיסביר למה יש דברים שמרגישים טוב אבל מסווגים כרעים. לא היה מי שיסביר מה אפשר לעשות כשאני חווה תחושה לא נעימה במרחב. מתחת לפני השטח התרחשו הרבה פגיעות במרחבים האלו, אבל על פני השטח הכל הושתק - מי שעשה את הטעות, מי שהבין שפגע בעצמו או באחרות, ישמור זאת בסוד לעולם. היינו נערים שביקשו לרקוד בעולם מלא סתירות, המרחב המוגדר שביקש להיות בטוח, הפך למרחב בו אי אפשר לטעות בקול רם, וכפועל יוצא - כמרחב שאי אפשר להשתנות בו.
לא מזמן, העברתי הרצאה על החוק למניעת הטרדה מינית בחברה גדולה בדרום. בזמן ההתכנסות לפני שהתחלנו ניגש אלי אחד העובדים, גבר מבוגר שאמר "אני לא צריך את ההרצאה הזאת, מה תחדשי לי, כבר חפרתם על הטרדות מיניות".
בתום ההרצאה ניגש אליי אותו גבר נבוך והודה שלא רק שחידשתי לו, אלא שהוא הבין פתאום שגם את אשתו בשלושים השנים האחרונות הוא הכיר מתוך הטרדה מינית מתמשכת.
אני חושבת על אותו גבר ועל האפשרות הנדירה להודות אחרי שלושים שנה בעוול שביצע כלפי אשתו. אילו אפשרויות היו לו במשך השנים הללו להבין, ללמוד, לקבל ולקחת אחריות על כך?
לפני כמה שנים דווח לי על הטרדה מינית שביצע אחד הנערים שהדרכתי במועדון נעורים. האירוע הזה, השאיר אותנו המדריכים פעורי פה, הוא היה נער ביישן, מעורב חברתית ורגיש, לא חשבנו שנער כזה יכול להטריד מינית. הנער נענש ונותר עם תחושת בושה ודימוי עצמי של עבריין מין. לא הייתי בטוחה אם אכן הבין מה היה ניתן לעשות אחרת בסיטואציה ההיא. אני תוהה אם בשנים שעברו מאז הפגיעה המינית שיצר, היו לאותו נער מרחבים בהם יכל שלא לשמור בסוד את העבירה שביצע וללמוד כיצד להתנהג אחרת מתוך כך. כנראה שלא.
האמת העצובה היא שמרוב הרצון לשמור על המרחב בטוח ונקי מהטרדות, השתקנו מרחבים לתהליכי שינוי ולמידה, הדחקנו מרחבים בהם ניתן לקחת אחריות, השתקנו מרחבים עבור גברים ונשים להודות שטעו באופן בו ביטאו או השתמשו במיניות ובכוח שלהם.
כשאנו מרגישות שאסור לנו לטעות, אין לנו דרך ללמוד. כשאנחנו מתביישות במעשים שלנו, שסווגו כאסורים או כרעים, אין לנו דרך לתקן ולרפא בתוכנו. בשל הבושה וההסתרה, האמת הזו נותרת במחשכים ולא הופכת להיות ידע משותף לחברה.
כל עוד נדיר ונתעלם במרחב שלנו מ"טעויות" בניסיון לייצר קו אחיד שמתאים לכולם ו"נכון" בעבור כולן- פספסנו. ובענק.
בכל סביבה חברתית שלנו, מסיבה, עבודה או בבית, מתחוללת לימינאליות גדולה. יש "אסור" שלא מדברים עליו. כדי לשמור על המרחב בטוח אנחנו מרחיקות את מי שטעה, ובעצם לא מציעות אף מרחב אלטרנטיבי להתבונן בטעות, להכיר בה, לעבוד איתה ולהשתנות. איך אנחנו מצפות מגברים ללמוד את גבולות המרחב הבטוח בלי מרחבי התנסות ושיח כנים? איך אנחנו מצפות מנשים ללמוד את החופש שלהן בלי מרחבים כאלו?
במאות ההרצאות שהעברתי לנוער, חברות ולצוותים חינוכיים, בעשרות המסיבות שהפקתי ותקלטתי בהם, בכל אלו אני מנסה לייצר ריפוי בדיוק כזה. כלומר, מרחבים של במה לפלואידיות ולטעויות. חשוב להבהיר - זה לא שאני מאפשרת שיתקיימו הטרדות מינית. אבל אני מאפשרת ומעודדת את האפשרות לנהל שיח, להכיר בכך שאין גבול חד משמעי מובחן ולמצוא כלים להבין את הגבולות שלי כלפי עצמי וכלפי אחר.
העולם הזה הוא פלואידי ולא דיכוטומי, משתנה ללא הרף. אנחנו משתנ. מתוך ההכרה הזו אני מבינה, שהניסיון שלנו להגדיר מרחב בטוח לוקה בחסר מלכתחילה. מרחב הופך ללא בטוח כאשר יש התנהגויות שאסור לדבר עליהן. מרחב הוא *לא בטוח* כאשר יש ניסיון לשמר את אותם החוקים באותו האופן וללא מורכבות. מרחב הוא *לא בטוח* כאשר לא מייצגים לנו דרך הגוף, דרך המילים, דרך הכוונה ועבודה מעמיקה - שאין לנו ברירה אלא לחצות גבולות. השאלה היא לא איך לדאוג שכולם ישארו בגבולות, כי פשוט אין אפשרות כזו, אלא - מה קורה רגע אחרי שחצינו את הגבול.
ענבר רושט, 29.
מרצה ויוצרת תוכן בנושא מגדר, מיניות, פוליטיקה. שגרירת ישראל בתכנית הבינלאומית לשוויון מגדרי "Women Deliver Young Leaders" בשיתוף האו"ם. מנחת סדנאות בעמותת תודעה ובמסל"ן. חברה מובילה במיזם "פוליטיקאיות צעירות". מקימת התא הפמיניסטי באונ' בן גוריון. אקטיביסטית נגד אלימות מגדרית. B.A בפילוסופיה, מגדר וניהול-ישוב סכסוכים.
עובדת כדיג'יית תחת שם הבמה "תקליטוריס - Taklitoris" מפיקה אירועים לקידום מרחב קווירי לשחרור מיני ומגדרי.