אני זוכרת במדויק את הרגע שבו הבנתי שאני לא ציונית. כמו הרצל, גם אצלי התובנה הגיעה במרפסת. רק שהנוף הנשקף ממנה לא היה נהר בגולה, אלא מסגד בליבה של טמרה. פה במרחב האדמה המדממת הזאת, בביתה של חברתי חולוד. התובנה לא הגיעה בגחמה של רגע, היא הייתה חלק מתהליך פוליטיזציה ודיוק מתמשך. לעומת תובנות אחרות שהיו לי כמו על הדיכוי המזרחי, על הכיבוש או על הסללה - זאת הייתה מלווה בעצב ובמועקה. זה היה סדק משמעותי בקירותיו של מה שחשבתי כבית.
תהליך עיצוב התודעה הפוליטית שלי, שנמשך עד היום, החל כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון בתקשורת במכללה האקדמית ספיר והתנדבתי במסגרת מלגת פר"ח בשדרות, דרך ארגון "מהפך-תע'ייר". חלק חשוב מאופן הפעולה של הארגון הוא יישום של "פרקסיס" – תהליך בהשראת כתביו של פאולו פריירה ששילב עשייה פוליטית, למידה מעמיקה ורפלקציה: במסגרת ההתנדבות שלנו בעבודה חינוכית עם הילד בשכונה, מידי חודש וחצי נפגשנו ללמידה משותפת שהייתה מכוונת לשיח פוליטי ביקורתי, דבר שנהיה משמעותי אף יותר כשהפכתי לרכזת בשכר ונוספו לטובת הדבר מפגשים וסמינרים לרכז. לצד זה, בלימודיי, נחשפתי דרך המרצ שלי לטקסטים ותפיסות שלא פגשתי קודם. כל אלה הציעו לי רעיונות מילים והגדרות לדברים שהרגשתי במשך חיי, ומרחב בתוך קהילת החבר שנוצרה לי ב- "מהפך-תע'ייר", בו יכולתי להמשיך ולחקור את עצמי ואת התפיסות שלי בסביבה אוהבת ובטוחה.
בתהליך הזה הבנתי לעומק את הנרטיבים שמרכיבים את הזהויות השונות שמצטלבות בתוכי כאישה, כמזרחית, כלהטב"קית, כיהודייה, כחד-הורית. לכל אחת מהזהויות הללו יש, בין היתר, היסטוריה של דיכוי. תוך כדי הלמידה הוטמעה בי התובנה המהותית שעם הדיכוי שלי מגיעה גם האחריות שלי לפעול, אם כהתנגדות למדיניות ולשיטה הפוגעת בי ובקבוצות הזהותיות שלי, ואם למען זה שאחר לא ידוכאו. גדלתי פוליטית לתוך התפיסה שאין דרך להיות פמיניסטית-מזרחית מבלי להיות גם לא-ציונית ולהתנגד לכיבוש.
על אף שאני מוקירה את התהליך שאני עוברת, חשוב לומר כי פקיחת עיני התודעה לא מציעה חיים פשוטים יותר. המציאות הופכת לברורה בהרבה, ומתוך כך גם למורכבת וכואבת יותר. התפיסות הביקורתיות שאני מחזיקה בהן נתפסות בידי רב בסביבתי, גם הקרובה ביותר, כחתרניות ואף כבוגדניות. אני נאלצת להתמודד עם אמירות לא פשוטות מצד נשים שאני מאוד אוהבת במשפחתי, מצד חבר ושותפ למאבקים. היו רגעים בתוך השיח המזרחי שבהם הייתי ׳שמאלנית מידי׳ שרק חושבת על פלסטינים, ובתוך השמאל או הפמיניזם הלבן הייתי ׳מזרחית מידי׳, מישהי שמתעקשת לדבר על נושאים שנתפסים עבור כלא רלוונטיים. במשך זמן רב חיפשתי מרחב של שייכות שלמה שאפילו את השם שלו לא הצלחתי למצוא - מרחב פמיניסטי, קווירי לא לבן ולא ציוני.
כאישה מזרחית שנולדה לתוך משפחה ללא מערכת קשרים מסועפת ומשומנת היטב, ההחזקה בתפיסות שפורטות על מיתרי העצבים של ה"נפש יהודי הומיה", מגיעה עם מחירים אישיים וכלכליים ששילמתי בעבר וככל הנראה אשלם גם בעתיד. כל פוסט שלי, כל אמירה פומבית, אפילו כתיבת שורות אלו יכולות לסכן את העבודה שלי ואת הקשרים החברתיים והמשפחתיים שלי.
אחד הדברים היקרים שאבדו לי עם התפתחות התודעה הפוליטית, הוא התמימות והיכולת להתרגש בפשטות מדברים יחד עם כול. רק לאחרונה אירע פיגוע מזעזע בבר האילקה בו נרצחו שלושה נשים. אמא שלי סיפרה לי בהתרגשות על כך שלאחר הפיגוע התאספו במקום דתי וחילוני ושרו יחד את השיר "והיא שעמדה". היא ציפתה שאתרגש יחד איתה. כמה מורכב זה להסביר שהדבר הזה לא מרגש אותי, שמצב שבו נשים נרצח על ידי צעיר שהרגיש שאין לו מה להפסיד יותר, הוא לא מרגש. שאלוהים צריך להציל אותנו בעיקר מעצמנו ולא "מידם". אז שתקתי, כדי לא להכאיב לה. נשארתי לבד עם התסכול והייאוש, והשארתי אותה עם התקווה.
אם להיות כנה, לפעמים הייתי רוצה לעצום שוב את עיני התודעה. להשיל מעליי את משקפי הביקורתיות ולחזור להיות הנערה שיכולה לחלוק עם אמה ועם מרבית הסובב אותה את תחושות העוצמה שבגאווה הלאומית הקולקטיבית. הייתי רוצה לחזור ולהרגיש את תחושת השייכות שעוטפת בחמימות נעימה, כמו לשבת בחורף, עם שמיכת צמר כבדה אל מול תנור פסים. אבל מאז תחילת שנות ה-20 של חיי אני כמו יושבת דרוכה מחשש שהשמיכה תיגע בתנור והכל יתלקח.
על אף הקושי, עצימת העיניים אינה אפשרית עוד עבורי. יתרה מכך, לדעתי חשוב שכולנו נהיה בתוך תהליך תמידי של שאילת שאלות והתבוננות ביקורתית על המציאות הקשה שלנו, אחרת לא יהיה כל סיכוי לשינוי וזאת מחשבה בלתי נסבלת. אני מבינה שאת התהליכים האלו כדאי לעשות מתוך מקום של הבנת המורכבות והקושי שהתובנות מביאות איתן ושל המחירים שנגבים מאיתנו, מוטב תוך כדי בנייה של מרחבי שייכות קהילתיים שיספקו רשת חזקה שניתן ליפול אליה בבטחה. זה נכון כשאנחנו "מרביצות תורה" בפני המשפחה והחבר לעבודה, וזה נכון גם כאשר אנחנו מדברות עם מי שנדמ לנו כאקטיביסט למוד ניסיון.
אם להדהד את מילותיה של ויקי שירן ז"ל - "לברוא עולם חדש תוך קעקוע לא-אלים של העולם הישן המדכא", ולא רק במובן של העשייה הפוליטית הרחבה, אלא גם בתהליכים האישיים שלנו ושל הסובב אותנו; מתוך רצון לפעול ממקום של אהבה וחמלה לעצמנו ולשותפ שלנו לדרך, שכנראה גם ה כמונו יטעו, ישאלו שאלות ואף יאמרו ויעשו דברים שיצרמו לאוזנינו. כמו שהיטיבה לכתוב ענבר רושט בכתב העת הזה, ליצור "מרחב בטוח לטעות".
תהליכי ההעמקה הפוליטית לא יכולים לקרות במרחב הפייסבוק או בקבוצות ווטסאפ שלא מסוגלים להכיל ולפרק מורכבות. זה גם לא יכול לקרות בשיחות ׳על הדרך׳ תוך כדי פעולות מחאה. ארגונים וקבוצות פוליטיות צריכ לייצר מרחב של "פרקסיס", ולהקדיש לזה את הזמן ואת המשאבים כחלק בלתי נפרד מהעשייה שלה. בתוך ההתארגנויות שאני חלק מהן ובעיקרן "חי.ה- פורום להטב"קי מזרחי" ו"שוברות קירות", אנחנו עמלות לייצר את המרחבים הללו. בנוסף, כדאי שגם אנחנו כאקטיביסטיות.ים נקדיש משאבי זמן ללמידה, לחקירה, לרפלקציה ולבניית קהילה, כמו גם בהעברת ידע; ללמד את מה שאנחנו כבר יודע. רק כך לדעתי יחול שינוי מעמיק ומשמעותי במציאות המחורבנת שאנחנו חי בה, וזה חשוב לא פחות מכל פעולת מחאה.
שירלי קרוואני
אמא של דניאל, ממייסדות "חי.ה - פורום להטב"קי מזרחי" חברת דירקטוריון ב "שוברות קירות", פמיניסטית, מזרחית, קווירית. מתגוררת באשקלון.
