במצעד הגאווה בניו יורק ביוני 1992, חילקו שש פעילות לסביות ותיקות 8,000 פמפלטים בצבע ירוק זוהר עליהם נכתב:
"Lesbians, Dykes, Gay Women – We want revenge and we want it now […] if you don’t want to take it anymore and are ready to strike, call us now […] What have you got to lose?"
(Schulman, 1994, 279)
כך נראתה ההזמנה למפגש הראשון של הLesbian Avengers- (הנוקמות הלסביות), קבוצת פעולה ישירה שנוסדה ב-1992 בניו יורק, אשר ביקשה לשים את המאבקים והנרטיבים הלסביים בקדמת הבמה. הקבוצה הוגדרה כממוקדת בנושאים הקשורים בהישרדות ונראות לסבית, ולמעשה המייסדות, שהיו בעלות ניסיון קודם בפעילות פוליטית, קבעו את מטרות הקבוצה כעובדה מוגמרת, טרם פתחו אותה להצטרפות של נשים נוספות. לפגישה הראשונה של הקבוצה הגיעו עשרות נשים. הקבוצה הייתה מגוונת מבחינה גילאית ואתנית: גיל החברות נע בין 20 ל-50, והן הגיעו ממגוון רקעים וכללו בין השאר לסביות שחורות ולטיניות.
הבחירה להקים קבוצת פעולה נוספת, העוסקת בסוגיות לסביות בלבד, הגיעה לאחר שלקחו חלק גדול במאבקים של הומואים (איידס) וסטרייטיות (הפלות), ומאסו בכך שאף אחד לא מתייחס לבעיות הספציפית שלהן. הן ביקשו לברוא זהות לסבית חדשה, חסרת פחד, לא מנומסת, שאינה מתביישת לדרוש את מה שמגיע לה. כבר בשלבים המוקדמים לפעילות הקבוצה, ניתן דגש מאוד מרכזי על יצירת דימויים לוחמניים. בחירת השם נעשתה בהשראת סדרת האקשן הבריטית "הנוקמים" (Walsh, 2004, 8), הלוגו של הקבוצה היה פצצה עם פיוז דולק, ובחלק גדול מהחומר הפרסומי שהוציאו הופיעו נשים אוחזות בכלי נשק.
פעילות הקבוצה התאפיינה בשימוש בטקטיקות תיאטרליות ואומנותיות ממוקדות מטרה: הן התבצעו באמצעות נוכחות פיזית של חברות הקבוצה במרחב הציבורי, בצורה ישירה ובלתי מתווכת, כאשר ברוב המקרים התרחשה הפרה מכוונת של הסדר והכללים באותו מרחב. פעולותיהן היו לעתים קרובות מענה לסיטואציות מידיות ולא פעולות אסטרטגיות לטווח הרחוק. אופן פעילות זה נודע בכינוי "ZAP"– פעולה ישירה שמבוצעת על ידי קבוצה קטנה של אנשים עם מטרה ספציפית.
הפעולה הראשונה בה בחרה הקבוצה נידונה כבר בפגישתה הראשונה. הייתה זו הפגנה מול ביה"ס שמרני ברובע קווינס, והיא נקבעה ליום הראשון ללימודים, בסוף אותו הקיץ. היוזמה לפעולה זו נעשתה כתגובה להחלטת מנהלת המחוז אליו השתייך בית הספר להסיר את תכנית הלימודים של מועצת החינוך של מדינת ניו יורק, שנקראה "Children of the Rainbow". התכנית עסקה ברב-תרבותיות, וחלק זעיר מהפרק העוסק במשפחות, כלל התייחסויות להומואים ולסביות. תכנים אלו הם שהביאו לביטול התכנית, כחלק ממסע הומופובי מתמשך של הימין השמרני בעיר (Rand, 2003, 121. Walsh, 12). מנהלת המחוז טענה כי תכנית הלימודים היא "תעמולה הומוסקסואלית מטעה ומסוכנת", וכי היא מנציחה "שקר גדול כמו אלה שנרקחו על ידי היטלר או סטלין" (Lee Myers, 1992).
ביום הראשון ללימודים של שנת 1992, בשעה 7:00 בבוקר, הגיעו מעל 60 מחברות הקבוצה לשכונת Middle Village ברובע קווינס, לבושות בחולצות עליהן נכתב: "I Was a Lesbian Child". הן צעדו במורד הרחוב הראשי עם תזמורת שניגנה מה שהן קראו לו "Lesbian Polka" (שירים המורכבים ממילים שהמציאו חברות הקבוצה ללחנים עממיים) והחזיקו באנר שעליו נכתב: "Teach About Lesbians". הן נעמדו בכניסה לבית הספר וחילקו מאות בלוני הליום בצבע סגול לבנדר לתלמידים שנכנסו בשעריו. על הבלונים נכתב:
"Ask about lesbian lives".
הורים רבים לא התייחסו כלל לבלונים שניתנו לילדיהם. אולם, היו כאלה שציוו על ילדיהם לעזוב את הבלון. אלה, נאלצו להסביר לאותו ילד בוכה "למה", ובכך בעצם התנגדותם שיחקו לידיהן של החברות בקבוצה, שביקשו מהילדים לשאול את ההורים "אודות חיים לסביים". למרות שנתקלו בתגובות עוינות מצד המשטרה וחלק מתושבי השכונה, הפעולה הוכתרה כהצלחה. זאת בין השאר מפני שכל ילד או ילדה שנכנסו לבית הספר באותו בוקר שמעו את המילה "לסבית", אולי לראשונה, וצוות המורים נאלץ לשוחח עם התלמידים על קיומן של לסביות, למרות ההגבלות שהטילה על כך מנהלת המחוז.
תפיסתן הפוליטית של הנוקמות הלסביות לא נולדה יש מאין; הן עמדו על כתפי ענקיות. התיאוריות של הפמיניזם הלסבי והתארגנויות לסביות שקדמו להקמת הקבוצה מהדהדות בבירור בפעולתן. אחת ההתארגנויות הראשונות שראו בלסְבִּיּוּת אסטרטגיה פמיניסטית הייתה "איום הלבנדר"[1] (Lavender Menace) אחת מקבוצות המחאה הראשונות של התנועה הלסבית-פמיניסטית. פעולתה המפורסמת ביותר הייתה הפצת כרוז במהלך הקונגרס השני לאיחוד נשים בניו יורק, ב-1 במאי 1970. מסמך זה, המכונה "מניפסט הרדיקלסביות" (Radicalesbians), היה מהראשונים לסמן את הלֶסְבִּיּוּת כפרקטיקה פוליטית פמיניסטית: חברות הקבוצה לא ראו בלֶסְבִּיּוּת שלהן נטייה מינית גרידא, אלא זהות פוליטית מהפכנית. הֶלסְבִּיּוּת היא לא איום עבור הפמיניזם אלא המשך ישיר שלו: להיות לסבית משמעו בראש ובראשונה להיות מחויבת למאבק בפטריארכיה ולהזדהות עם נשים אחרות, במקום עם גברים. כבר במילות הפתיחה של המניפסט ניתן לראות דומות רטורית בין השיח של איום הלבנדר לזה של הנוקמות הלסביות: "מה היא לסבית? לסבית היא הזעם של כל הנשים דחוס עד לנקודת פיצוץ" (רדיקלסביות, 1970, 112). גם בחומרים הכתובים שהשאירו אחריהן הנוקמות , מוטיב הזעם והכעס מופיעים שוב ושוב, כמו בראיון עם אחת מהמייסדות בו היא מספרת על המניע להקמת הקבוצה:
"Because I'm a lesbian I'm angry all the time, so in order not to be angry I'm an Avenger".
(Lesbian Avengers Eat Fire Too)
רבות מן הסוגיות המרכזיות המופיעות במניפסט הרדיקלסביות הן אלו שעתידות להעסיק את הנוקמות, ובראשן (בלתי) נראות: הרדיקלסביות טענו ש"להיות אישה שאינה שייכת לאיש משמעותו להיות בלתי נראית" (שם, 116), ומטרתן המוצהרת של הנוקמות הייתה עיסוק בנראות והישרדות לסבית. עשור לאחר הופעת מניפסט הרדיקלסביות, מתפרסם מאמרה של אדריאן ריץ' (Adrianne Rich), "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי", אבן דרך נוספת בתיאוריה הלסבית-פמיניסטית. במאמרה טבעה ריץ' את המושג "קיום לסבי" (Lesbian Existence) שעתיד להופיע רבות בשיח של הנוקמות הלסביות. בדומה לתפיסתן של הרדיקלסביות, ריץ' סימנה את הלֶסְבִּיּוּת כזהות מהפכנית: "הקיום הלסבי מורכב הן משבירה של טאבו והן מדחייה של דרך חיים כפויה [...] נוכל להתחיל להבין אותו כצורה של אמירת לאו לפטריארכיה, כפעולת מרי" (ריץ', 1980 ,179).
מלבד הפמיניזם הלסבי המוקדם, יסוד נוסף שהשפיע על הנוקמות הלסביות היה המאבק במשבר האיידס, ובמיוחד ACT UP (AIDS Coalition to Unleash Power), קבוצת פעולה ישירה שפעלה בניו יורק החל מסוף שנות ה-80. הקשר בין ההתארגנויות היה ישיר: רוב המייסדות של הנוקמות היו פעילות ותיקות בACT UP ולאורך שנות ה-90 רבות היו חברות בשני הארגונים. במסגרת המאבק במשבר האיידס צברו מייסדות הקבוצה ניסיון רב בהתארגנות פוליטית, ושם ניצת הרצון ליישם את אותן אסטרטגיות גם עבור סוגיות לסביות. המייסדות רצו להקים קבוצה שתפנה באופן ישיר למוסדות כוח, כמו שלמדו בשנות פעילותן ב-ACT UP. הטיבה לתאר שרה שולמן (Sarah Schulman):
"One of the greatest gifts I have received from ACT UP, and there are many, has been from men's higher sense of entitlement. They have always been told that they are important, and so they expect a higher level of response. In the women's movements, while we have challenged every power institution in the culture, we were unable to directly address them."
(Schulman. 216)
אן נורתופ, אחת ממייסדות הקבוצה, מתארת יחסי גומלין הדדיים ומפרים בין ההתארגנויות:
"One thing I like to say about ACT UP when people say, "What were you doing there in a room of predominantly men?" And I say it was one of the only rooms of men that I could walk into where the men were asking the women for instruction and help and asking actively to be taught feminist values. It was really a room full of love and mutual respect for many years. And that was thrilling."
חברותן של המייסדות ב ACT UP-הייתה ההשראה שלהן לבחירה בפעולה ישירה בתור אסטרטגיה מרכזית. אולם בחירה זו לא נעשתה מתוך אינרציה או הרגל - ראשית כל, פרקטיקה של פעולה ישירה נגעה למבנה הארגוני הפנימי של הקבוצה. מייסדות הקבוצה היו סבורות כי פעולה ישירה היא הדרך היחידה לייצר ארגון אינקלוסיבי, פתוח, לא היררכי ודמוקרטי שמעודד השתתפות של הפרטים (Walsh, 17). באופן הפעולה הזה אין גוף מתווך, מי שמציעה רעיון היא זו שמבצעת אותו. פעולה ישירה מאפשרת מבנה ארגוני חתרני, אנרכי, בלי יו"ר ובלי תפקידים שמשויכים לאנשים ספציפיים. הדמוקרטיה בקבוצה לא הייתה ייצוגנית: לכל חברת קבוצה היה קול שווה, וכל אחת יכלה להעלות דברים על סדר היום. בנוסף, פעולה ישירה, שנעשתה לעתים קרובות ללא אישורים או באופן לא חוקי, התאימה היטב לדימוי שביקשו חברות הקבוצה לייצר לעצמן בקרב הציבור הרחב - היא ענתה על הרצון שלהן להראות מאיימות, בלתי צפויות, חסרות בושה וחסרות גבולות. המניפסט שלהן נפתח במילים:
"We'll be your dream and their nightmare […] We want your house, your job, your frequent flyers miles. We will sell your jewelry to subsidize our movement."
(שם, 295)
"A group totally focused on high-impact street activism, not on talking"[2]
פעולה ישירה מבצעת הלכה למעשה הפרה של הסדר, כאשר היא פולשת או משתלטת על מרחב ציבורי מסוים באופן שמנוגד לכללי ההתנהגות המצופים באותו מרחב. טקטיקה זו ביטאה היטב את חוסר האמון של חברות הקבוצה במוסדות המדינה וכן את רצונן בפירוק הסדר הקיים והמבנים החברתיים שלו. הן לא ביקשו לקחת אחריות על מוסדות ולבצע בהם רפורמות, מפני שהנחת המוצא הייתה שהממסד ההומופובי מיסודו ולכן אין טעם לנסות לבצע בו "תיקונים". כלומר, אסטרטגיה החותרת תחת הדמוקרטיה הליברלית וגבולותיה.
הנוקמות לא השתתפו במשחק של הפוליטיקה ה"מנומסת": הן לא פנו לעצומות, נציגים ורפורמות, אלא הפעילו כוח ישיר. כשמנהלת המחוז בקווינס הסירה תכנים שעסקו בלֶסְבִּיּוּת מתכנית הלימודים, הן לא פנו לאף גורם רשמי וביקשו להחזיר את התכנית, אלא חיכו לתלמידים בכניסה לבית הספר. במניפסט שלהן (Dyke Manifesto) שפורסם ב1993, מבהירות חברות הקבוצה באופן חד משמעי את יחסן למאבק באמצעות רפורמות:
"The are many ideas in the lesbian community about what kind of strategies to employ – electoral and legal reform, therapy groups, social services. These are all valid strategies, but they are not the strategies of the Avengers […] We don’t have patience for polite politics."
(Schulman, 290)
הן התנגדו באופן עקרוני לפעילות פוליטית וציבורית שפעלה "לפי הכללים" של הדמוקרטיה הליברלית וראו בה ביטוי של שיתוף פעולה עם הממסד והמבנים החברתיים הקיימים. רק פעולה ישירה, כזו שחוצה את הקווים של "פוליטיקה הגונה", הייתה אפשרות מבחינתן. בהלימה לסירובן להשתתף בפוליטיקה ממוסדת, חברות הקבוצה ביקשו לצאת נגד שיח הזכויות הליברלי, שלא מבקש לשנות את המערכת הקיימת מהשורש אלא להרחיב את הגבולות שלה כך שתכלול גם אנשים נוספים. שרה שולמן, מנתה את הסוגיות שלדעתה לא נמצאות בראש סדר היום של לסביות:
"We have been told that lesbian issues are only custody, Artificial insemination, adoption and gay marriage. Well, I disagree."
(Ibid , 217)
התנגדותן לדמוקרטיה ליברלית באה לידי ביטוי גם באופן בו התייחסו למרחב הציבורי. פעילותן התרחשה תמיד באמצעות התערבויות מקומיות וישירות במרחב הציבורי, במקומות עם פוטנציאל חשיפה נרחב. התפיסה הרווחת של המרחב הציבורי קשורה באופן הדוק למה שמוגדר באופן חברתי כ"פרטי", כלומר כלא שייך לספירה ציבורית. כאשר מנהלת המחוז ברובע קווינס הסירה מתכנית הלימודים את ה-Rainbow Curriculum, היא עשתה זאת בטענה שהומוסקסואליות היא עניין פרטי ואין לדבר עליו במוסד ציבורי כמו בית ספר (Schulman, 281). השיח הליברלי שם דגש רב על הזכות לפרטיות, והקפדה על שמירה על זכות זו גם אם אדם אינו מבקש אותה. במאמרה "האפיסטמולוגיה של הארון", איב קוסופסקי סדג'וויק מתארת את הפרטיות המוענקת בארון כ"פרטיות מפוקפקת" (סדג'וויק, 2003, 288). לעתים בני אדם נדחקים חזרה לארון בשם השמירה על פרטיותם, במטרה להעלים או לטשטש את ההומוסקסואליות מעיני הציבור ולשמור על מרחב ציבורי הטרוסקסואלי, לפחות למראית עין.
הנוקמות הלסביות לא שיתפו פעולה עם דחיקתה של המיניות אל המרחב הפרטי. מטרתן הייתה להביא לרחוב את מה שנתפס כ"עניינו האישי של כל אחד" – ההומוסקסואליות, ובכך לערער על ההטרוסקסואליזציה של המרחב הציבורי. עצם היותן קבוצה של נשים שתובעות בעלות, גם אם זמנית, על המרחב הציבורי, הייתה כה מפתיעה עבור גורמי אכיפה, שלאלה לעתים קרובות לא הייתה תכנית סדורה כיצד להתמודד או להגיב לפעולתן. רייצ'ל שירר (Rachel Shearer), אחת מחברות הקבוצה, תיארה זאת בראיון שנערך עמה:
"Nobody seems to know what to do with us, nobody is used to having a group of angry lesbians descend upon them. It's amazing what we can get away with".
(Lesbian Avengers Eat Fire Too)
לכן, קיימו הנוקמות הלסביות פעולות רבות שעיקר תכליתן היה הנכחת הלֶסְבִּיּוּת במקומות בהן הייתה בלתי נראית לפני כן. לדוגמא, בערב יום האהבה 1993, חברות הקבוצה קיימו "Skate-In", על משקל Sit-in, סגנון פעולה ישירה שהתפתח בארצות הברית בתנועה לזכויות האזרח, במהלכו אדם או קבוצת אנשים "כובשים" שטח מסוים כמחאה. הפעולה התקיימה ברחבת הקרח במרכז רוקפלר, ובמהלכה חברות הקבוצה החזיקו ידיים והתנשקו תוך כדי שהחליקו על הקרח. יום למחרת, ביום האהבה, הן קיימו ואלס לסבי (Lesbian Waltz) בבריאנט פארק (Rand, 123) וחילקו לעוברים והשבים בתחנת גרנד סנטרל "נשיקות" של הרשי (Hershey's Kisses), בהן נכתב:
"You've just been kissed by a lesbian"
חברות הקבוצה עסקו בהנכחה של נראות לסבית לא רק במרחב הציבורי ובחיי היומיום, אלא גם בהיסטוריה. ביום האהבה, 14.2.1993, התכנסו חברות הקבוצה בבריאנט פארק ניו יורק, לטקס הסרת הלוט מפסל שיצרו במו ידיהן, בדמותה של אליס ב. טוקלס, (Alice B. Toklas) והציבו אותו לצד הפסל הקיים של גרטרוד שטיין (Gertrude Stein). לטקס הן קראו: Politically Incorrect Domestic Bliss (Schulman,306) . מקסין וולף (Maxine Wolfe) אחת ממייסדות הקבוצה, פתחה את הטקס:
"On behalf of the Lesbian Avengers, I'd like to welcome you all to the unveiling and instillation of our Alice B. Toklas statue, to be placed next to the statue of Gertrude Stein, her lover […] We decided to use Valentine's Day, a day when heterosexual love reigns supreme, to make visible the face of lesbian existence and lesbian love."
(Lesbian Avengers Eat Fire Too)
פסלה של שטיין, שהותקן כמה חודשים לפני הטקס שערכו חברות הקבוצה, היה מהפסלים הבודדים בניו יורק בדמותה של אישה. שטיין, סופרת, משוררת ומובילה של סלון ספרותי, זכתה בהכרה תרבותית עוד בחייה, אולם זהותה המינית נותרה לרוב עמומה. טוקלס, שהייתה בת הזוג של שטיין במשך 39 שנים מתוארת לעתים קרובות בביוגרפיות של שטיין באמצעות המילה הזהירה והלא מחייבת - Companion (Schulman, 72).
באמצעות הצבתה של טוקלס לצידה של שטיין, ביקשו חברות הקבוצה להחזיר להיסטוריה את הקיום הלסבי, אותו מושג שטבעה אדריאן ריץ'. ריץ' סברה כי הנוכחות ההיסטורית של קיום לסבי נמחקה באופן מכוון על מנת לתעל נשים באופן אגרסיבי לעבר הטרוסקסואליות: "יש להתייחס ברצינות רבה להשמדת מסמכים, מזכרות ומכתבים, המתעדים מציאות של קיום לסבי, כי היא אמצעי לשימור הכפייה של הטרוסקסואליות על נשים" (ריץ', 180). הנוקמות נענו לקריאתה של ריץ' להחזיר את הלסביות להיסטוריה, וסירבו לשתף פעולה עם ההשמטה והטשטוש של זהותה המינית של שטיין. הן ביצעו איחוד בין בנות הזוג, דווקא ביום האהבה, כדי לא להשאיר מקום לספק בנוגע לאופי היחסים ביניהן, שכן "קיום לסבי מצביע הן על עובדת הנוכחות ההיסטורית של לסביות והן על העבודה הנמשכת שלנו לייצר משמעות לקיום זה" (שם, 179).
"Homophobia is out there, we might as well play with it a little bit" [3]
מאפיין מעניין במיוחד של הקבוצה היה יחסן לשיח ההומופובי של תקופתן. הנוקמות הבינו, כמו שטען מאוחר יותר התיאורטיקן דוד הלפרין, כי את השיח ההומופובי לא ניתן לנצח באמצעות טיעונים רציונליים מפני שהוא בנוי על סתירות לוגיות (Halperin, 46). הלפרין טען כי האפשרות להתנגד לשיח ההומופובי נמצאת דווקא בעמדה השולית והמקום האופוזיציוני שהשיח עצמו כופה על הקבוצה המדוכאת. מכאן, שההתנגדות היעילה ביותר להומופוביה היא "ניכוס יצירתי וסימון מחדש" (שם, 48), כלומר, לנכס ביטויים או דימויים הומופובים באופן שמגחך אותם, ומבצע היפוך של השיח ההומופובי.
הנוקמות הלסביות הכירו בקיומה של ההומופוביה, ולא ניסו להיאבק בה באמצעות שיח של סובלנות וקבלה. הן השתמשו בהמופוביה על מנת להתנגד לה: הן ניצלו את מיקומן בשוליים על מנת להגחיך את השיח ההומופובי ולהשתמש בו נגד ההומופובים עצמם. טקטיקה מרכזית שלהן הייתה אימוץ מתריס של סטריאוטיפים שליליים: במקום להתנער מאותם סטריאוטיפים, חברות הקבוצה התהדרו בהם, ובכך עיקרו מראש תגובות שליליות אפשריות של הקהל. בראיון מספרת על כך אן דדסקי (Anne D'adesky) אחת ממייסדות הקבוצה:
"We were quite willing to embrace the stereotypes… They call us child molesters and our response is to say, yeah, we recruit.".
(Lesbian Avengers Eat Fire Too)
כלומר, אימוץ הסטריאוטיפ מביא עמו את האפשרות לעמת את הקהל עם ההומופוביה שלו עצמו. תגובות עוינות של הקהל היו חלק בלתי נפרד מהתכנון המקדים של כל פעולה של הקבוצה, ולא רק שהן נלקחו בחשבון, אלא נעשה בהן שימוש של ממש, וניתן לומר שהיו למעשה "מוזמנות". דוגמא נוספת להיפוך של השיח ההומופובי ניתן לראות במה שהפך לסימן ההיכר המפורסם ביותר של הנוקמות הלסביות - אכילת אש. פעולה זו נולדה לראשונה ב-31 לאוקטובר 1992, בהפגנה שערכו חברות הקבוצה בתגובה לפשע שנאה שהתרחש בסיילם, אורגון, בו אישה לסבית וגבר הומו נשרפו למוות בביתם. אופן ההתמודדות עם הומופוביה אלימה, בדמותה של הצתה, היה לאכול באופן פיזי את האש הרצחנית. במהלך ההפגנה נאמה אחת מחברות הקבוצה:
"We take the fire of action into our hearts, into our bodies […] Their fire will not consume us, we take that fire and we make it our own"
(Rand, 123)
אקט אכילת האש, נועד לסמל את סירובן להיכנע לאלימות. באמצעותו ביקשו חברות הקבוצה לבצע התנגדות לאלימות באמצעות שימוש לא אלים באמצעי האלימות עצמו.
הפעילות המרכזית של הנוקמות הלסביות התרחשה בין השנים 1992-1994, והקבוצה התפרקה סופית ב-1996. המורשת הבולטת שהשאירו אחריהן היא ה-Dyke March, אירוע גאווה לנשים לט"ב הנערך מדי שנה ערב מצעד הגאווה. הוא נערך לראשונה ב-24 באפריל 1993, ערב הצעדה למען שוויון זכויות ושחרור להט"ב בוושינגטון. זו הייתה אחת ההפגנות הגדולות ביותר נגד אפליית להט"ב שנערכה בארצות הברית, וכמו אירועי גאווה רבים אז והיום נשלטה על ידי גברים. בתגובה, הנוקמות קראו לנשים לצאת לרחובות וושינגטון יום קודם לכן, ללא אישורים או היתרים לקיום הפגנה. ל -Dyke March בעיר הבירה הגיעו מעל 20,000 נשים מרחבי המדינה, ובשנה שלאחר מכן, ללא תיאום, מצעדים כאלה התקיימו בערים רבות בארצות הברית. כבר ביוני 1993, ארגנו חברות הקבוצה את ה ה-Dyke March הראשון בניו יורק.
by kelly sansculotte
ה-Dyke March מתכנס אחת לשנה עד היום במקומות רבים, ערב מצעד הגאווה המרכזי. נאמן לשורשי הנוקמות הלסביות, המצעד בניו יורק פועל כבר במשך שלושה עשורים ללא היתר רשמי מהעירייה או מגורמי אכיפת החוק, ואוסר חסויות של תאגידים ומכירה של מרצ'נדייז מסחרי. במציאות של מפגני גאווה ממוסחרים וממוסדים, זה כמעט דמיוני.
כמו כן, הנוקמות הלסביות הטביעו חותם משמעותי בהיסטוריה של האקטיביזם הקווירי והלסבי. יחד עם הקבוצות מתוכן צמחו, הן הגדירו מחדש את המאבק הלהט"בי, את סדר יומו הפוליטי, וצורות הפעולה שלו. הן השכילו לנצל את הפוטנציאל שבמיקומן השולי, ומצאו שוב ושוב דרכים חדשות לא לשחק לפי הכללים.
במאמרה הסוקר את הקבוצה "כביסה שחורה", טוענת עמליה זיו כי לאקטיביזם פוליטי יש תפקיד זהותי מובהק (זיו, 315). בהשראת זיו ניתן לומר כי למרות היותה התארגנות עם מטרות פוליטיות ברורות, הקבוצה ביטאה עבור החברות בה גם פונקציה של זהות. הנוקמות הלסביות הייתה קבוצה חברתית שאפשרה לחברות בה החצנה של זהותן העצמית, שהייתה מושתקת כל חייהן, תוך התעמתות חזיתית מתמדת עם ההומופוביה וההומופובים.
"There's an enormous amount of power in walking into a room and scaring the shit out of very powerful people."
(Lesbian Avengers Eat Fire Too)
יעל שכנר
מנהלת תכניות הלימודים ב ׳המכללה׳ HerAcademy, בית ספר חברתי לנשים החוזרות למעגל העבודה. בעלת BA החוג להיסטוריה כללית והתכנית ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל אביב. לומדת לתואר שני בחוג להיסטוריה.
ביבליוגרפיה
קוסופסקי, איב סדג'וויק. "האפיסטמולוגיה של הארון [קטעים נבחרים]". בתרגום עמליה זיו. מעבר למיניות. בעריכת יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003. עמ' 328-303.
ריץ', אדריאן, "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי", בתרגום ישראל מאיר. מעבר למיניות. בעריכת יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003. עמ' 73-102
רדיקלסביות, "האשה המזדהה עם נשים", בתרגום דלית באום. ללמוד פמיניזם: מקראה בעריכת דלית באום [ואחרים], תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006. עמ' 112-117
זיו, עמליה. "לחצות את גבולות המגדר, לבגוד בגבולות הלאום": הפוליטיקה הפרפורמטיבית של "כביסה שחורה"
סקס אחר - מבחר מאמרים בלימודים להט"ביים וקוויריים ישראליים בעריכת אייל גרוס, עמליה זיו ורז יוסף. תל אביב: רסלינג, 2016
Lee Myers, Steven. IDEAS & TRENDS; How a 'Rainbow Curriculum' Turned into Fighting Words. New York Times, pp. Section 4, Page 6 .1992
Halperin, David M. Saint Foucault: Towards a gay hagiography. Oxford Paperbacks, 1997.
Lesbian Avenger Documentary Project, Lesbian Avenger Documentary Project. "Lesbian Avengers Eat Fire Too." YouTube.
Walsh, Dawn. "The Lesbian Avengers: Placing Them in the Center of the Spotlight." Diss. 2004. Abstract. (n.d.):
Rand, Erin J. “An Appetite for Activism: The Lesbian Avengers and the Queer Politics of Visibility.” Womens Studies in Communication, vol. 36, no. 2, 2013, pp. 121–141.,
Schulman, Sarah. My American History: Lesbian and Gay Life during the Reagan and Bush Years. Routledge, 1994.
[1] שם הקבוצה נבחר כתגובה לאמירה משנת 1969 של בטי פרידן, יושבת הראש של ארגון הנשים הלאומי, בה תיארה את הסכנה בהיקשרות התנועה הפמיניסטית עם זו הלסבית.
[2] Ana Simo, a founding member of the Lesbian Avengers, quoted in http://www.lesbianavengers.com/about/history.shtml
[3] Lesbian Avenger Documentary Project
Comments