עיניים אלי | אנה קליימן

עיניים אלי: התנגדות חזותית לאלימות מינית בתנועת ה-SlutWalk בישראל

אנה קליימן, דוקטורנטית, Amsterdam School of Cultural Analysis, University of Amsterdam







1. מבוא

תנועת ה-SlutWalk הגלובלית, שזו הישראלית מהווה חלק ממנה, נוסדה בתגובה לאמירה שנויה במחלוקת של שוטר קנדי בהרצאה שנתן באוניברסיטת טורונטו: "נאמר לי לא להגיד זאת – אך נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו Sluts, כדי להמנע מלהפוך לקורבן" [תרגום שלי]. בתגובה, יצאה לדרך ה-SlutWalk הראשונה שמנתה כ-3,000 משתתפ׊׉, וקיבלה הד תקשורתי נרחב ברחבי העולם. באותה שנה, SlutWalks התארגנו ברחבי ארצות הברית, דרום אמריקה, אסיה, אירופה, אוסטרליה וכן בישראל.

במחקרי זה, אבקש למפות את האימפקט החזותי שנוצר במסגרת תנועת ה-SlutWalk ("צעדת המופקרות", לשעבר "השרמוטות") בישראל, ואת ערך פעולתו כנגד יחסי הכוחות הפטריארכלים בהם התנועה נאבקת. אתייחס בפרט ליחסי הכוחות הפטריארכליים כפי שהם באים לידי ביטוי על גבי הסטרטה החזותית, הווה אומר, הדרך בה הכוח הפטריארכלי משתמש בנראותן של נשים ככלי למשטור ומשמוע שלהן. אבחן את פרקטיקות ההתנגדות החזותית המובנות במרחבי התנועה, ובפרט אנתח את פרקטיקת כיתובי הגוף ודרכי השימוש שלה בצעדה. לעומת המחקר הקיים על התנועה, שרובו מתייחס אליה מבלי לבחון באופן ישיר את התוצרים החזותיים שנוצרים ומופצים במסגרת התנועה ומטעמה, מאמר זה בוחן דימויים, פרפורמנס ונראות של משתתפות בצעדה באופן אינדוקטיבי. בכך, אבקש לגשר על פער אדיר, מטעה ומכשיל בין מגדל השן התאורטי ובין ערכה הפוליטי של הצעדה ושל נראותה בפועל.


2. סקירת ספרות: Sluts והגיון-אונס

המילה Slut כשלעצמה הייתה בשימוש מאז תחילת המאה ה-15 לכל הפחות, ומשמעויותיה השתנו בהתאם לשינויים חברתיים ודיסקורסיבים, אך שמרה לאורך השנים על תפקידה כסמן נחיתות ממוגדרת, עם קונוטציות של זוהמה, לכלוך ומוסר מיני רעוע (Wilson, 2015). קשה להצביע על הגדרה קוהרנטית בת-הזמן של המילה, בין היתר בשל משלבה הלשוני הנמוך, אך המכנה המשותף לרוב שימושיה החברתיים הוא ההתייחסות ל"סוג" מסויים של נשים, הנפרד מהנשים 'הטובות'; הן בוחרות להיכלל בקטגוריה הזו (או עלולות להיות מזוהות איתה בטעות), ולפיכך יכולות לבחור שלא, ובאופן כללי בעלות שליטה על הקטגוריזציה שלהן לכאן או לכאן; והן ניתנות לזיהוי על פי התנהגות ניתנת לראייה, שחורגת ממה ש'נכון', 'טוב', 'מתאים' או 'ראוי' לנשים, בהתאם לקודים מוסריים מקומיים ובני הזמן (Walters, 1966; Roberts, 2002; Hewitt, 2002). ה-SlutWalk הראשונה בטורונטו ביקשה להתנגד באופן ישיר לדברי קצין המשטרה, שהתייחס במפורש לאופן הלבוש בתור המאפיין המבחין בין ה-Sluts לבין הנשים שאינן; צעדות SlutWalk שהופקו בעקבותה אימצו את הדגש החזותי על לבוש כביטוי נוסף לדרישות פמיניסטיות, והדגש על הנראות הן כפרקטיקה חזותית והן כמושא פעולת ה"ניכוס מחדש" התעצב בהתאם לנורמות חברתיות ופוליטיות מקומיות.


אנני היל (Hill, 2015), הציגה בכתביה את המושג הגיון אונס (Rape Logic), שמשמעותו הצדקה של אלימות מינית כלפי נשים (ולא רק) באמצעות האשמת הקורבן ונטיעת האחריות בנראות׎. זאת, כותבת היל, משום שגוף של אשה הוא סמן חזק ביותר של מיניות בתרבות המערבית ובכלל, הנתפס כמאפיין מהותני, ולפיכך נגזרת המסקנה החברתית כי באחריות האשה לשלוט בהשפעתה הבלתי נמנעת של נראות זו על המביטים בה; באחריותה לכסות את גופה ולוודא שהמסר שעובר מבחירת לבושה והתנהגותה סותר את המסר האינהרנטי של גופה הנצפה, שהוא בהכרח מסר של הזמנה מינית. כך, הנראות הנשית מתכוננת כסובייקט דובר, ראשון לסובייקט האנושי. הגיון האונס מתאר אלימות מינית של גבר כלפי אשה כתגובה בלתי נמנעת, טבעית ותמימה של הגבר לכוח המיני האגנטי שהפעילה עליו האשה בעצם נראותה, אותה היא בחרה, לכאורה, שלא לרסן. כך, באופן אירוני, קורבנות אלימות מינית מתוארות כסוכנות פעילות, סובייקטים נשיים ששידרו באופן מודע ואקטיבי מסרים מיניים א-וורבלים, והביאו על עצמן בבחירת לבושן את שאירע 'באופן טבעי', בין אם בלית ברירה או בכוונה תחילה. הגיון זה, המעוגן עמוק בחשיבה המערבית, משפיע לרעה על כלל הנשים, מעבר לנשים שנפלו קורבן לאלימות מינית: עצם הפחד מלהיות חשופה לאלימות מינית, וכן הפחד מתחושת האחריות על זימונה, מביא דה פקטו לצמצום של חופש התנועה, חופש התעסוקה, ערעור בריאות הנפש ותחושת החירות הכללית של נשים, ומשמר בכך את מקומן הנחות לגברים בהיררכיה החברתית.


3. מתודולוגיה: הפאנאופטיקון הפטריארכלי

פאנאופטיקון (Panopticon) הוא מערך אידיאלי של כלא הבנוי מטבעת תאים עם מגדל מפקח במרכזו, מערך שמישל פוקו (Foucault, 1995) השתמש בו כמטאפורה ליחסי הכוחות בין הכוח ובין הפרט. הפאנאופטיקון ממשמע את הנידונים באופן אוטומטי, דה-אינדיבידואלי, ללא צורך באדם חיצוני הכופה באופן ישיר את מרותו עליהם. הנידונים ממשמעים עצמם לעיני הנוכחות האפשרית של המפקח במגדל, נעשים "מקור שעבודם שלהם" (Foucault, 1995, 252) עצמם, ללא יכולת לתקשר עם אחרים במצבם, ללא יכולת להצביע על הנוול האחראי הבלעדי למשטורם. הפעלת הכוח לא מתקיימת כאילוץ נוקשה וחסר רחמים, אלא באופן מעודן, רך, אפילו וולונטרי-לכאורה.


סנדרה לי ברקטי (Barkty, 1997) ביקרה את הסטנדרטים החזותיים של נשיות ככלי משמוע פאנאופטי של גופים נשיים למגוון רחב של פרקטיקות הממשטרות אותו בעולם המודרני. לפיה, נשים הפנימו את משמעות אידיאל היופי כמבטא נשיות 'נכונה' ואת החשש האינהרנטי מההשלכות החברתיות שחריגה ממנה עלולה לגרור, ואינן נמצאות במרחק שיכול לאפשר ביקורת, בחירה מודעת והתנגדות. מעבר לכך, פרקטיקות המשטור הפטריארכליות וההפנמה שלהן הפכו עם הזמן לזהות של ממש, שממנה נשים שואבות תחושת ערך-עצמי, מה שאך מקשה על התנגדות להן. מוניק דיוו (Monique Deveaux, 1994) ביקרה גישה זו ככזו שמובילה בהכרח לעיוורון כלפי פרקטיקות התנגדות שונות, משום שהיא מניחה תודעה כוזבת טוטאלית בקרב נשים, ומתעלמת מהסוכנות האפשרית בביצוע הפרפורמנס המגדרי-נשי; לפיה, טוענת דוו, כל נראות של אשה, בין אם היא בחרה בה באופן מודע ליחסי הכוח ובין אם לאו, נכנסת לתאוריית הגופים הצייתנים כחלק מהמשטור העצמי הוולונטרי של נשים, הנובע מהמקום חסר-הברירה בו הן ניצבות (Deaveax, 1994, p. 228).


באשר להתנגדות, פוקו סבר כי בשאיפתם ליצור שינוי פוליטי, חברתי ותרבותי, על המוחים להסב את אור הזרקורים הלאה מאותה מיניות 'סוטה' המובנית כליבת זהותם, ולא לדרוש את קבלתה ונרמולה. הוא משבח את התנועה הפמיניסטית על כי ביקשה להתעלות מעל האינדיבידואליזציה הייחודית שהכוח יצר בפרטיה, כששם את הזרקור על המין, האנטומיה ו'המיניות האינהרנטית' של גופי נשים כהצדקת נחיתותן החברתית, שנטענה כרכיב ביולוגי מולד (Foucault, 1980, p. 219-220). בהמשך אליו, ג'ודית באטלר (Butler, 1993) טענה כי נסיונות ניכוס או ניכוס מחדש של מיניות 'סוטה' רק משמרים, מחזקים ומנציחים את הדיכוטומיה המלאכותית, זו שהצדיקה את הדיכוי שהנאבקים בו מבקשים לכאורה להעלים מן העולם. היא קוראת לחתור תחת הדיכוטומיה הזו, להתנגד לתכתיבים החברתיים המבנים את זהותנו, ולאפשר לעצמנו הבניית זהות חדשה ובלתי תלויה במשמעויות המובנות על ידי הכוח (Butler, 1993, p. 314); אך השאלה כיצד לעשות כן עומדת בעינה.


בשלב זה אבקש להאיר על פרדוקס מובנה בתאוריה של פוקו: על פי המודל הפאנאופטי, הכוח הפטריארכלי הוא מחד טוטאלי ובלתי ניתן לערעור, אינו משאיר אדם החיצוני לו, ומאידך מעורער ומאותגר תמידית. פרדוקס זה הוא קריטי להבנת הדרך בה תנועות פמיניסטיות מבקשות להתנגד לאלימות מינית באמצעות התנגדות לסקסואליזציה של הגוף הנשי הנראה. באטלר וניתוחה הקווירי של מגדר יכולים לשמש מפת דרכים לא רק בניתוח פרקטיקות יומיומיות של הבניית מגדר כבחירות אגנטיות, אלא גם למנוע שיפוט דיכוטומי ומוסרני של נשים ובחירות נראותן. היות שהמגדר מתכונן כל רגע באמצעות חיקוי חזרתי, באטלר טוענת באופן מפורש כי כל בחירה של מבע מגדרי חזותי, גם זה המבקש להתנגד לתכתיבי המגדר הפטריארכלים, אינו אלא נושא ונותן עם תכתיבי הכוח והלקסיקון החזותי שנוצר והתעצב בחסותו ובהשפעתו הישירה (Butler, 1993, p. 312-316). מתוך ההבנה כי כל בחירת לבוש, תנועה ונראות באשר היא תהווה משא ומתן עם הכוח הפטריארכלי ותכתיביו באשר לנראות נשית, פרטים בחסותו ניתנות לקריאה כמשתתפות פעילות במשא ומתן זה: נשים מבצעות שקילה רפטטיבית של יתרונות וחסרונות של נראויות מסוימות, ביחס לרמת תחושת הערך-העצמי שהן שואבות מהן, לדוגמה, התאמה או סירוב לאידיאל הנשי. הגישה של באטלר נתפסת במחקר כפסימית-מה, שעל פניו מושכת את השטיח מתחת לאפשרות לשינוי רדיקלי של יחסי הכוח הפטריארכליים; לטענתי, יציאה מנקודת מוצא זו מאפשרת דווקא לבחון נשים כפרטים מודעים, שבחירותיהן מבוססות על בחינה מתמשכת של החוקים המגדריים המוכתבים להן ושל ההשלכות החברתיות והאישיות שצפונות בחריגה מהם, ביחס לצרכיהן ורצונותיהן. כך, הבחירות בנראות כלשהי אינן לחלוטין ובאופן רדיקלי מתנגדות לכוח הפטריארכלי, ולחילופין לא מהוות שיתוף פעולה עם הכוח בשל תודעה כוזבת, חולשה או כניעה. הפרדוקס לכאורה בכתביו של פוקו פותר למעשה את עצמו, ומניח יסודות אוניברסליים המאפשרים ניתוח של ההשפעות הרחבות ביותר של הכוח הפטריארכלי על הניואנסים המעודנים ביותר בחוויה האנושית (Hekman, 1990, p. 176).


אבקש לשאוב תובנה חשובה ממאמרה של חוקרת הקולנוע לורה מאלווי (Mulvey, 1975), שהכניסה במידת-מה את המושג המבט הגברי (The Male Gaze) ללקיסיקון הפמיניסטי המחקרי, ביטוי שבימינו הפך להיות בסיסי ושגור במרחב האקדמי ומעבר לו, בחוגים חברתיים הולכים וגדלים. נשים בקולנוע ההוליוודי הפופולארי, כותבת מאלווי, מקודדות בתכונת אופי אחת בולטת, לעיתים יחידה, המשותפת לכולן: "to-be-looked-at-ness" (Mulvey, 1975, p. 11). בתרגומו של רוזן זו תכונת אמורות-שיסתכלו-עליהן (מאלווי, 2006); אני מציעה את התרגום הפשוט – ניבטוֹת. בהיותן ניבטוֹת, מצופה מנשים לגרום לעונג חזותי, והגוף הנשי מסוגנן בהתאם לפנטזיות, ציפיות וחשקים של המביט: "נשים הן בו בזמן מושא להתבוננות ומוצגות לראווה, כשהופעתן מקודדת כדי ליצור אימפקט חזותי ומיני חזק" (מאלווי, 2006, עמ' 125). למרות עיגון הטיעונים בתאוריה פסיכואנליטית שבוקרה זה מכבר, מאלווי קלעה בשיום ה'ניבטות' והגדרתה כמאפיין סביל של נשים, מנותק סמנטית מפעולה אקטיבית שנעשית כלפיהן. 'ניבטות' היא המכנה המשותף לכל הנשים תחת הפאנאופטיקון הפטריארכלי, על גבי המסך וכן במציאות הבלתי מתווכת, ומבחינת משמרי הפטריארכיה היא נתון טבעי: משום שנשים הן ניבטות, הן אחראיות על המסר שנקרא מגופן הנראה על-ידי המבט המופנה אליהן, אותו הן בוחרות, כפי שטענה באטלר, מלקסיקון קיים; בחשיפה של גוף במסגרת השיח התרבותי בחברה הישראלית והמערבית בכלל, נשים אך חושפות את עצמן למשטור חריף יותר.


4. אסטרטגיות מחאה חזותיות

How can women take control of embodied signification, of the way she is read and the way she reads herself? One possibility is (…) to problematize phallocentric seeing and readings of women’s bodies.

(Haber 1996, 139)


היות שכל אשה בוחרת ומרכיבה את נראותה מלקסיקון תרבותי-חזותי קיים, הוני האבר (Haber, 1996) שחקרה את נראות גופן של מפתחות-גוף (Bodybuilders) טוענת כי ערבוב הדימויים הוא זה שטורף את הדיכוטומיה ומערער אותה, כמו גם את המשמעויות של הדימויים המוכרים ואת עצם תוקפם. למרות שנראה כי לפי האבר אין לאשה מנוס מלהיקרא כנחותה ולהיות מסווגת לאחת מקצוות הדיכוטומיה אשה טובה-נשית/לא-אשה, האבר מביעה תקווה כי הגוף החתרני של מפתחות-גוף יערער אט אט על הקריאה של כוח פיזי ושל שרירים כאיכות גברית, ואולי עם הזמן, כוח יקרא כרוך ורכות כעוצמה פיזית; כמוהו גם גופים מקועקעים, גופים מלאי-קמטים, גופים שתופסים מקום במרחב, גופים גידמים שאינם נושאים פרוטזות ועוד. בהמשך להאבר, אני מציעה לקרוא את פרקטיקות הכיתובים על הגוף בצעדת המופקרות בישראל כאחת הדרכים בהן נשים יכולות לאתגר את המבט הפאלוצנטרי המופנה אליהן מעצם היותן נשים עם גוף ניבט. במסגרת פרקטיקת הכיתובים על הגוף, נשים ונערות כותבות על חלקים שונים בגופן – בית החזה, בטן, זרועות, רגליים, גב -מסרים שברצונן להעביר כנגד תרבות האונס, אלימות מינית והאשמת הקורבן, המופנים לקוראים וקוראות שונים, וצועדות בידיעה כי ימשכו תשומת לב אנושית ותקשורתית. המפגינות בוחרות שלא להתחמק מהמבט היוצר סקסואליזציה, לא להתרחק ממנו לספרה הפרטית המובנית כבטוחה ולא להתכסות לעומתו. הן משתמשות בגופן הפיזי, שנקרא כאובייקט מיני באשר יהיה לבוש, ובכך משתמשות בעצם ה'ניבטות' האינהרנטית שלהן, כבפתיון. העין המבקשת לבחון את גוף המפגינה במבט פאלוצנטרי נאלצת להחליפו, ולו למספר רגעים, במבט הקורא טקסט, ולהיחשף בלית ברירה למסרים נראים ונקראים שאינם יכולים להתפרש כהזמנה מינית, משום שהם, מילולית, מסרבים לו. הצועדות בצעדת המופקרות 'ניבטות' באותה רמה בה נשים הן 'ניבטות' ביום חול; אך הללו יוצקות תוכן אחר למה שנראה, תוכן שסותר ושלא מאפשר מבט מחפיץ באותה הקלות, תוכן שמערער את מערך הכוחות הפטריארכלים כולו ומעורר תגובות זועמות מהמבקשים לשמר אותו.


עצם ארגון המחאה כצעידה ברחובות מרכזיים של ערים, בשילוב עם פרקטיקת הכיתובים על הגוף, מייצר היפוך של יחסי הכוחות מביט-מושא מבט. הפרפורמטיביות שבצעידה במרחב ציבורי נותנת למפגינות שליטה על הדרך בה עוברי אורח מביטים בהן; הללו נאלצים להיעמד במקום כדי לבחון את התהלוכה העוברת מולם (Bonilla, 2019). המביטים בנשים הצועדות ברחובות עם כיתובים על הגוף הופכים להיות מקבלי מסר פאסיביים, בעוד שמושאי המבט, הנשים וגופיהן ה'ניבט' כתכונה, הופכים להיות המייצרים והמעבירים של המסר. השימוש בנוכחות גופנית כחלק ממחאה הדורשת לשנות את המשמעויות הטבועות בגוף, מובן כעת כשימוש במדיום העברת מסרים קיים, הלוא הוא הגוף הנראה של נשים, ה'ניבט' אינהרנטית, שהובנה כבעל משמעות של מיניות לכאורה מהותנית עבור התענגות זכרית-גברית וכעת מובנה אפיסטמולוגית מחדש.



[תמונה 1] קרדיט: "אני לילו, אמא חד הורית, בת 29, נאנסתי בגיל 11". לילו שלו בקמפיין לקראת צעדת השרמוטות 2017 בתל אביב. צילום: לובה פיין

[תמונה 2] קרדיט: "כואב לך רק כשנוח לך, הוא אמר והמשיך". אביטל חדווה אשל בקמפיין מקדים לצעדת השרמוטות 2017, תל אביב. צילום: לובה פיין

הרוב המוחלט של הכיתובים על הגוף הבאים לידי שימוש ב-SlutWalk בישראל מבקשים לכתוב את הסובייקט על גבי הגוף. לילו שלו, מפגינה ותיקה בצעדת השרמוטות, כתבה על גופה דברים המאפיינים אותה כסובייקט: "אני לילו, בת 29, אם חד הורית, נאנסתי בגיל 11" (תמונה 1). גם אביטל חדווה אשל בחרה לכתוב על גופה את סיפור הטראומה האישית שלה: "כואב לך רק כשנוח לך, הוא אמר והמשיך" (תמונה 2). המבט המופנה לגופן של שליו ואשל, במטרה לצרוך אותו כאובייקט מיני, מחוייב להיחשף להגיון שבבסיסו שלו עצמו, ואינו יכול להפריד בין הגוף הסובייקט, זהות האדם שבתוכו. השימוש בפרקטיקה זו בקמפיין המקדים, לצד טקסטים שנכתבו על ידי המצולמות, כמו גם השימוש בה תוך כדי צעידה, צעקה, שיחה, צחוק והתקיימות חומרית לאורך הצעדה, מנכיח את הסובייקטיביות של הנשים וגופן ומחבר באופן ויזואלי בין הגוף שנקרא ביום-יום כאובייקט מיני עם סיפור אנושי ומעורר הזדהות. כשהמבט הפאלוצנטרי מתעלם מהפנים והרגשות הסובייקטיבים שהן מביעות, ההחלטה לתת לגוף, שהוא 'גם ככה כבר' מושא למבט, לספר את הסיפור של הסובייקט הפגוע, לא מאפשרת למבט לקרוא מגופן מיניות גרידא: המבט נמשך לטקסט בזכות הגוף והתהלוכה הפרפורמטיבית אך לא יכול לקרוא אותו כאובייקט מיני באותה קלות.


לא זה לא
[תמונה 3] קרדיט: "לא זה לא", אליה בן-הרוש פרטוש בצעדת השרמוטות 2018, תל אביב. צילום: מולי גולדברג

אל תחשוב כמו אנס
[תמונה 4] קרדיט: "אל תחשוב כמו אנס", מפגינות בצעדת השרמוטות 2016, תל אביב. צילום: מטעם הצעדה

לא מבקשת את זה
[תמונה 5] קרדיט: "לא מבקשת את זה", האני חיימוביץ' בקמפיין המקדים לצעדת השרמוטות 2017, תל אביב. צילום: לובה פיין

דרך נוספת לאתגר את המבט הפאלוצנטרי תחת הקטגוריה של הדגשת הסובייקט היא פנייה ישירה למתבונן המחפיץ, כפי שעשו צועדות רבות: הכיתוב "לא זה לא" (תמונה 3) מבקש להזכיר למתבונן כי האשה, הסובייקט שבבעלותו הגוף, היא בעלת האוטוריטה המלאה על המיניות שלה ולא גופה הנראה או האדם המביט בו ומדובב אותו; "אל תחשוב כמו אנס" (תמונה 4) פונה למביט המפרש את הנראה לנגד עיניו כמיניות שקיימת עבור עינוגו, ובכך מעביר למביט את האחריות לעצור את דחפיו; האני חיימוביץ' בחרה להצטלם לקמפיין תוך שהיא רוקדת על עמוד (תמונה 5), ז'אנר ספורטיבי-אמנותי שמבקש להתנער מהזיהוי הפורנוגרפי שלו בתרבות בשנים האחרונות. גופה של האני, שמצוי בתנוחה המזוהה תרבותית באופן מובהק עם עינוג מיני של המבט הגברי, מזמין מבט ומחייב אותו לקרוא את המשפט שכתבה על רגלה: "לא מבקשת את זה"; אלה אמסט, מפגינה טרנסית ותיקה, כתבה על עצמה במספר צעדות את הכיתוב "Not your fetish" (תמונה 6), כיתוב שמתייחס למבט הפאלוצנטרי כפי שהוא מופנה לנשים טרנסיות בפרט. כך כתבה בקמפיין המקדים לצעדה:

ההיכרות הראשונה שלי עם טרנסיות [...] הייתה דרך פורנוגרפיה. [...] כזו שנוצרת על ידי תעשייה גברית, בשביל צרכנים גברים, וכדי להגשים פנטזיות גבריות. [...] הרושם היחיד שהיה לי בנוגע לחווית החיים שאני רוצה לעצמי, היה שאני צריכה לשחק תפקיד בפנטזיה שהופכת אותי לצעצוע מין.

(אמסט, 2017)

Not your FETISH
[תמונה 6] קרדיט: "Not your fetish", אלה אמסט בצעדת השרמוטות 2017, תל אביב. צילום: מיכל אייזנשטיין-הרמן

המבט הפאלוצנטרי שמופנה לאלה ולנשים טרנסיות אחרות הוא מבט-התגובה שהאבר התייחסה אליו בהקשר של מפתחות גוף: הוא מרחיב את הגדרת הנשיות לכזו שכוללת בתוכה נשים שנראותן חורגת מהנשיות ה'אמיתית' וה'נכונה', ומפעילות עליהן את אותו מבט מחפיץ, תוך שמשיכה מינית כלפיה ממוסגרת כפטיש. הכיתוב על הגוף פונה לאדם המפנה אליה את המבט שמפעיל על גופה סקסואליזציה פטישיסטית, ומתנגד אליו באופן ישיר.


כל הדוגמאות הללו של מחאת כיתובים על הגוף, במסגרתה מפגינות מטמיעות סובייקט בגופן ובוחרות את מסריו, מאתגרות את הגיון האונס שתיארה היל: אם הצדקה של אלימות מינית ותרבות האונס כולה מצביעה על נראותן של נשים באשר היא כעל סובייקט דובר וחושק, אותו "סובייקט נראה" מצטרף כעת לסירוב האשה ומסרב גם הוא. במצב כזה, אי אפשר לקרוא סובייקט חושק מגוף שמסרב להתייחסות מינית, גם אם הגיון האונס מאפשר להתעלם מסירוב שמבוטא על ידי הסובייקט האנושי. הפרקטיקה מסתמנת כבעלת נימה סרקסטית, משום שהיא לכאורה משחקת לפי הכללים הפטריארכלים המפרידים בין סובייקט האשה ל"סובייקט" נראותה\גופה, באופן שלא מאפשר לסובב אותם נגד האשה. ביציאה מאותה הנחת יסוד פטריארכלית, לפיה האשה וגופה הנראה יכולים להעביר שני מסרים סותרים שהאחרון מביניהם מתועדף, במקום להתעקש על תיעדוף הסובייקט, המפגינות מתאמות את המסרים של "השניים" ובכך ממזגות אותם לכדי מסר חזותי וורבלי אחד. באופן זה הפרקטיקה מנכיחה את המלאכותיות של הגיון האונס המפריד בין האשה לנראותה כשתי ישויות שמעבירות מסר, מבקשת להילחם בגישה הפטריארכלית של "הפרד ומשול" בין הסובייקטיביות, ה"אנושיות" של נשים ובין גופן החומרי, ובכך נותנת ביטוי והכרה לחוויה האנושית של נשים, שהן גם סובייקט וגם גוף חומרי בעת ובעונה אחת.


מהעובדה שהרוב המוחלט של הצועדות המשתמשות בפרקטיקת כיתובים על הגוף בוחרות להטביע בו סובייקט דווקא, ניתן ללמוד כי מעבר להיותה פרקטיקת העברת מסרים מחאתיים באופן חזותי, היא מהווה גם את מסר הבסיסי ביותר שלה ברמה התוכנית: הדרישה שלה להכיר בסובייקט אנושי בנשים עצמן ולא בגופן בלבד, ולהפסיק להצדיק אלימות מינית בכך שה"סובייקט הנראה" נשמע לתוקף חזק יותר מהסובייקט הממשי. בנוסף להיותה גם תוכן המסר הבסיסי של הצעדה, היא גם מבצעת את הדרישה הזו כסוג של פעולת דיבור פרפורמטיבית (performative speech act), מונח בלשני המתייחס להתבטאות וורבלית שעצם הביטוי הוורבלי שלה הוא הפעולה שהיא עצמה מתארת או חלק ממנה: עצם כתיבת הסובייקט על הגוף מטביע את הסובייקט בגוף הלכה למעשה; עצם קריאת הסובייקט מהגוף, גם הוא מטביע סובייקט בגוף הלכה למעשה. החזרתיות של אלו מהווה, אם כך, פעולת חינוך חזותי או אפילו אילוף, שמבקשת לחרוט את הגוף הנשי באשר הוא נראה בזכרון הצופים (עוברי האורח, אלו הנחשפים למחאה בתקשורת וברשתות החברתיות ואף משתתפות הצעדה) כנושא סובייקט, באם הוא מוטבע על גביו באמצעות כיתובים זמניים ובאם לאו.

אישה
[תמונה 7] קרדיט: "אשה", "מוצצת זין", "מזדיינת", "שרמוטה", "זונה", "נותנת", "פותחת", "כלבה", ברכה ברד בקמפיין מקדים לצעדת השרמוטות 2016, תל אביב. צילום: לובה פיין


[תמונה 8] קרדיט: "סחורה זולה", אנה קליימן בקמפיין מקדים לצעדת השרמוטות 2017, תל אביב. צילום: לובה פיין

[תמונה 9] קרדיט: "אטרקציה, "שווה זיון", מפגינה בצעדת השרמוטות 2018, תל אביב. צילום: שיר חכים

הקטגוריה השניה של התנגדות חזותית בפרקטיקת הכיתוב על הגוף בתנועת ה-SlutWalk בישראל היא הזעזוע. כיתובים כמו "חפץ", "זונה", "שווה זיון", "אטרקציה" ו"סחורה זולה" (תמונות 7-9) מבקשים לחשוף את המשמעויות שהמבט המחפיץ קורא מגופן של נשים, מה שבפועל מקטין אותן לכדי אובייקט מיני המענג את המעמד הגברי. פרקטיקה זו פועלת במישור מעט אחר מהכיתובים בקטגוריית הטמעת הסובייקט, היות שהיא מבקשת לחשוף את פעולתו של המבט הפאלוצנטרי על הגוף ולזעזע את המתבונן. פרקטיקת התנגדות חזותית זו, המבקשת להביא עוולות לתודעה אישית ומודעות חברתית באמצעות הפעלתם הוולונטרית על גוף אנושי, נפוצה בתחומי אקטיביזם שונים ובפרט בקרב ארגוני זכויות בעלי חיים. במסגרת זו, פעילים מפעילים על גופם באופן וולונטרי ופרפורמטיבי את מנגנוני תעשיית הבשר, החלב, הדגים, הפרוות והעורות שמתבצעים ביום-יום הרחק מעין הציבור, במטרה להנכיחן ולהביא אזרחים להפסקת צריכה של מוצרים מן החי. פרקטיקה זו ושימושה בצעדה מבקשת להנכיח את החומרה שבהבטה מחפיצה על נשים, ובכך לערער את הבנאליות והנרמול של האכזריות שמפעיל הכוח הפטריארכלי על נשים, וכן את עצם הבנייתו כ'טבעי'. המבט הפאלוצנטרי שמופנה לגופן של הצועדות אינו יכול שלא להיחשף למשמעויות הקשות וההרסניות שלו עצמו, והצופה נותר מזועזע מהגוף האנושי הנתון להחפצה והפשטה מאנושיות בצורה כה בולטת לעין.


את לא אשמה
[תמונה 10] קרדיט: "את לא אשמה", מפגינה בצעדת השרמוטות 2021, תל אביב. צילום: תיאה ים פרנק


מאמינה לך
[תמונה 11] קרדיט: "מאמינה לך", מפגינה בצעדת השרמוטות 2021, תל אביב. צילום: שחר גלור

מפגינות פמיניסטיות מנצלות את ה'ניבטות' של גופן גם במטרה לפנות לנשים אחרות: "את לא אשמה" ו"מאמינה לך" (תמונות 10, 11) הם ביטויים שמבקשים לתת הכרה לפגיעות מיניות של נשים הנחשפות למסר הזה, תוך ההתנגדות לפרקטיקת ההפרדה והבידול שהכוח הפאנאופטי מפעיל על נשים. פרקטיקה זו של העברת מסר באמצעות הגוף, לעומת הקודמות, לא מתייחסת לסובייקטיביות של הנושאת אותו אלא לסובייקטיביות של הקוראת אותו, ובכך מבקשת ליצור תיקון להתייחסות התרבותית-נורמטיבית לנפגעות כאל בעלות גוף שאחראי ומזמין התייחסות מינית. הגוף של המפגינה פונה לנפגעות כסובייקט שפונה אל סובייקט, ומציע להן חוויה מתקנת של התייחסות לאלימות המינית שחוו. גוף המפגינה הופך להיות סובייקט שלא רק מעביר מסר לנפגעת המתבוננת בו אלא גם מפעיל עליה מבט, אך הפעם – זהו מבט שמכיר באנושיותה ללא יכולת, ואפילו בסירוב, להתייחס למאפיינים החזותיים הספציפים שלה, אותם מאפיינים חזותיים שעל פי הגיון האונס הזמינו את ההתייחסות המינית. ברמת הפשט, בכיתוב פונה מאשה לנפגעת ולכאורה הוא אינו רלוונטי למי שאינה נפגעת אלימות מינית (ובמקרה של "מאמינה לך", שעל פי רוב מופיע בלא ניקוד על גבי גופי מפגינות, הכיתוב מתייחס גם לנפגעי אלימות מינית שאינם נשים). יחד עם זאת, ברור שמבטים פאלוצנטרים באשר הם, ובפרט של מושאי המחאה המבקשים לשמר את ההיררכיה המגדרית, נופלים לפתיון ה'ניבטות' שעומד בבסיס כל פרקטיקת הכיתובים על הגוף; בקריאתם כיתובים המכירים בסובייקט הנפגעות באשר יהיו והמערערים על התקיימותו של סובייקט חושק בנראותן באשר הייתה בזמן הפגיעה, הללו הופכים לעדים לשיחה שמתקיימת בלעדיהם. הכרה פומבית זו בסובייקט הנפגעות מייצר ומאשרר דרך התייחסות לנפגעות המבקשת להתקבע ולהיטמע כנורמה שאינה פטריארכלית.


פמינאצית
[תמונה 12] קרדיט: "פמינאצית", מפגינה בצעדת השרמוטות 2017, תל אביב. צילום: מערכת "וואלה!"

[תמונה 13] קרדיט: "מכשפה", מפגינה בצעדת השרמוטות 2018, תל אביב. צילום: לובה פיין

טרור פמיניסטי
[תמונה 14] קרדיט: "טרור פמיניסטי", מפגינה בצעדת השרמוטות 2018, באר שבע. צילום: נופר עיוני

פרקטיקה רביעית שאקטיביסטיות משתמשות בה היא גילום הגזמה, בשימוש בכינויי גנאי הסקסיסטיים שמוטחים בנשים בכלל, ובפעילות פמיניסטיות בפרט, בצעדה ומחוצה לה: "מכשפה", "פמינאצית", "טרור פמיניסטי" (תמונות 12-14) הם כינויים המבקשים למנוע מתן לגיטימציה למאבק הפמיניסטי. באופן אירוני, מניעת הלגיטימציה באמצעות כינויי הגנאי הללו מתבצעת באמצעות התייחסות לעוצמת כוחן הרב של הצועדות, שבאופן אוטומטי מציבה את מושאי המחאה – הפועלים באלימות מינית והמצדיקים אותה – כקורבנות חסרי אונים של עוצמות אלו. יש שיבקשו לקרוא בפרקטיקה זו ניכוס-מחדש של כינויי גנאי, סוג של יציקת משמעות חיובית לעוצמות הללו וקבלתן; בעיני, כל מטרת הפרקטיקה היא לעג למשמעויות שנושא כינוי הגנאי, וכנגזרת, לעג לאלו המטיחים אותו בהן. הפרקטיקה מדגישה עד כמה שינוי המשמעויות שנושאים גופן של נשים מערער את מי שמתעקש לשמר היררכיה מגדרית סקסיסטית, עד כמה הם חוששים מערעור היררכיה, מערעור עליונותם שלהם או מקומ׋ המוכר בה, ובו בעת עד כמה ההיררכיה המגדרית ובתוכה העליונות הגברית ניצבת על כרעי תרנגולת; שהרי ערעור היררכיה זו בצעדה מתבצע בסך-הכל במסגרת הפגנה בלתי-אלימה שאפילו המשטרה המקומית מאשרת, מלווה ומאבטחת. הכרזה של צועדת על עצמה כטרוריסטית פמיניסטית או כסוג של פשיסטית פמיניסטית, תוך צעקת סיסמאות מתחרזות, הנפת שלט או אפילו צעידה שקטה, מבקשת להדגיש את הפער בין אופייה הבלתי-אלים של המחאה ובין מסגורה על ידי מתנגדיה ככוונה מובהקת להרג מושאי המחאה החפים מפשע, שימוש באלמנטים על-טבעיים בכוונות זדון ואף השמדה שיטתית של כלל הגברים.


[תמונה 15] קרדיט: "לא שרמוטה, זיינת!" מפגינות בצעדת השרמוטות 2015 בתל אביב. צילום: עמית צינמן

לבסוף, פרקטיקה חמישית שזיהיתי היא ניכוס-מחדש של מיניות. באופן מעניין, למרות שם הצעדה המרמז כי זו תהא הפרקטיקה הנפוצה ביותר, מצאתי דוגמה מפורשת אחת בלבד לשימוש בפרקטיקה זו במסגרת הצעדות שהתקיימו בארץ, בעוד שהרוב המוחלט של הכיתובים על הגוף פועלים בפרקטיקת הטמעת הסובייקט בגוף. המפגינה המופיעה בתמונה 15 כתבה על גופה "לא שרמוטה – זיינת!", הטיה נשית של המילה "זיין", המתארת גבר פעיל מינית בקונוטציה חיובית ומעצימה המשמרת ומצדיקה את עליונותו המעמדית. כך, המפגינה קובעת את עצמה כאחת שפעילות מינית שלה מעלה דווקא את מעמדה החברתי ואת ערכה האנושי. אתייחס גם לכתיבת המילה "שרמוטה", כפי שעשתה המפגינה מימין, בחירה נפוצה במיוחד ומהווה דוגמה מעניינת היות שלא נכנסת באופן בלעדי לקטגוריה אחת של התנגדות חזותית: מחד, הפרשנות המילולית-חברתית של כינוי הגנאי, המתייחסת למיניות שמורידה מערך המחזיקה בה ומצדיקה את נחיתותה המעמדית, מציעה להתייחס אל כתיבתה על הגוף כאל ניכוס מיניות כחיובית תוך הוצאת העוקץ הסקסיסטי ממשמעותה, וכך היא בוודאי נקראת על ידי המתבונן מבחוץ. עם זאת, יש להתייחס אליה בקונטקסט ההיסטורי הקצר של הצעדה, במסגרתו הזדהות כ'שרמוטה' בצעדה הפכה לפופולארית במיוחד בשל התייצבותה כמותג, המסמן אירוע פמיניסטי מרכזי בשנה, ושהשתייכות אליו יוצרת תחושת שייכות קבוצתית ושותפות גורל.


מודל הפאנאופטיקון מאפשר ניתוח של הכוח הפטריארכלי ככוח מדכא המבוסס על הפעלה של מבט; לפיכך, שימוש ברובד החזותי ומתיחת גבולותיו המקובלים בחוק ובחברה, מהווה, אם להשתמש במושגים האקטיביסטים שתבעה אודרי לורד, שימוש בכלי האדון במטרה למוטט ולפרק את בית האדון. דימוי מצוטט-היטב זה, המבדיל בין אסטרטגיית פמיניזם ליברלי ובין אסטרטגיית פמיניזם רדיקלי לשינוי חברתי, עלול, בין היתר, להעמיד את יעילותה של ה-SlutWalk בסימן שאלה. עם זאת, לאור העובדה שהצעדה אכן מערערת וגוררת אלפי תגובות נגד - חלקן מדידות יותר, כמו טוקבקים ברשתות החברתיות, חלקן פחות, כמו התבטאויות כלפי הצעדה ברחוב - המטאפורה של לורד, בשילוב המושגים שתבעה מאלווי, מאפשרים ניתוח מורכב יותר של האסטרטגיה המחאתית של הצעדה. הצעדה שמה דגש על הרובד החזותי, כלי האדון שנציגי האדון נותנים למשתתפותיה במסגרת של מחאה מוגבלת, משום שכלי האדון הללו הם כל הכלים שיש להן. הדגש על המאפיינים החזותיים של ה-SlutWalk ובפרט על שימוש בגוף הנראה כפרקטיקת מחאה, בין אם הושם באופן מודע ויזום ובין אם התעצב לאורך השנים בדינאמיקות הקהילתיות, מטשטש את הגבולות בין נראות 'לגיטימית' מבחינה חוקית ובין נראות חורגת שעלולה לעורר את הרשויות לפזר את ההפגנה. הדגש החזותי של התנועה עוקף את המשטור אליו גופי הצועדות נתונים ופונה באופן ישיר לסוגיה שעומדת בבסיס התנועה כולה: הניבטות האינהרנטית של נשים וההיררכיה החברתית שהיא לכאורה מוכיחה ומצדיקה. השימוש הנרחב ברובד החזותי וטשטוש הגבולות שהוא יוצר הופך אותו לרובד מחאה שקשה מאוד למשטר ולמנוע את יעילותו בערעור נורמות חברתיות פטריארכליות. אם להמשיך את המטאפורה הפוקויאנית, אלו "אסירות" שנשענות על סורגי התא בהתרסה ומחייכות בבטחון אל עבר מגדל המפקח; כפי שהתבטאה באטלר באחד מראיונותיה, "This is not freedom, but a question of how to work the trap that one is inevitably in" (Kolz & Butler, 1992, p. 84). אל מול הטענה של לורד, אנחנו מקבלות תזכורת שפטיש האדון הוא עדיין פטיש שימושי למדי.


למרות שמדובר בסקנדליזציה עצמית מובהקת, יהיה זה פשטני מדי לקרוא לדרך החזותית בה נשים מפגינות את בעלותן על גופן ב-SlutWalk 'החפצה עצמית' ו'משטור וולונטרי' מתוך תודעה כוזבת, כפי שנטען לא פעם. לנשים, כפי שטענה באטלר, ב-SlutWalk ובכל יום אחר, אין ברירה אלא לבחור בגדים ממלתחה עולמית שעוצבה, שווקה ונמכרה תחת הכוח הפטריארכלי ובהשפעתו, ולשאוב מבחירתן באשר תהיה תחושת ערך עצמי. כל פריט לבוש שיבחרו הנשים, בין אם בצעדת המופקרות או ביום חול, בין אם הוא 'פרובוקטיבי' - מזוהה על-ידי התרבות הפטריארכלית עם מיניות נשית מובהקת וממושטרת כמו מחוך או גרביוני רשת, ובין אם הוא 'יומיומי', 'קיצי', 'רגיל' כגון מכנסי ג'ינס או חולצת-טי – הוא יתפס בתור הכלי שבאמצעותו אשה משווקת את עצמה כסחורה, בתור הסובייקט הדובר של האשה הנשמע חזק יותר מהאשה עצמה, שאותו המביט מדובב לפי האינטרסים שלו (Hill, 2015, p. 27). למעשה, אני טוענת כי אין הבדל מהותי בבחירת הלבוש ביום רגיל לבין הבחירה בלבוש למחאה ב-SlutWalk. המשא ומתן עם הלקסיקון הפטריארכלי שהצועדות מבצעות בבחירתן בלבוש לצעדה הוא אותו משא ומתן שהן עושות בבחירת בגדיהן ביום-יום. על פי הגיון האונס, כל הבגדים של נשים במרחב הציבורי הם 'פרובוקטיביים', 'מעוררים' ו'מזמינים התייחסות מינית', כל עוד גוף של אשה נקרא כסובייקט חושק באשר הוא; וכל התקיימות של אשה במרחב הציבורי היא SlutWalk, בה היא בוחרת את נראותה מתוך הנתון לה ומצפה ליחס כאל סובייקט אנושי לא פחות.



סיכום ומסקנות


במאמר זה מיפיתי פרקטיקות התנגדות חזותית לאלימות מינית, הגיון אונס והאשמת הקורבן בתנועת ה-SlutWalk בישראל. הצבעתי על פרקטיקת הכיתובים על הגוף כעל התנגדות ישירה להיות נשים ניבטֹות באופן אינהרנטי בפאנאופטיקון הפטריארכלי. המסקנות התאורטיות של מחקרי חושפות את הדיכוטומיות החברתיות אודות נשים ונשיות 'נכונה' ו'בלתי נכונה' כמסולפת מיסודה. בעוד שנשיות 'נכונה' היא קיום למען העונג המיני החזותי ו\או הפיזי של המעמד הגברי בלא תלונות או חוסר שביעות רצון, השתתפות אקטיבית ונלהבת בעבדות המינית שלה בשירות המעמד הגברי העליון, אשה שמבטאת טרוניה, כאב או אי נחת מהדיכוי הפטריארכלי וביטויו השונים, מגונה ממה שראוי לצריכה חזותית ומוכרזת כ'Slut' וכ'פרובוקטיבית', הווה אומר – קיימת עבור המבט הגברי בצורה 'לא נכונה'. Slut מובנת כעת כסמן מגדרי, רעיון אפלטוני או ז'אנר חזותי, שנשים מצופות להתנער ממנו ובכך משומש באופן יעיל למשטור ומשמוע ההתנהגות האינדיוידואלית.


פרקטיקת הכיתובים על הגוף ב-SlutWalk יוצרת למעשה חיקוי פארודי לדמות ה-Slut, המאופיינת אך ורק בהיותה 'מותרת' (כנגזרת מכך, גם 'ניבטת'). הפארודיה באה לידי ביטוי בנראות של אישה, שנראית כמו אשה, אך היא גם סובייקט אנושי - שני מושגים המוגדרים באופן סותר תחת הפטריארכיה. הרובד החזותי בצעדות ה-SlutWalk הוא כלי המשומש לחשוף את הסקסיזם בקיומו של הסמל של ה-Slut ולסרב לו; הסערה החברתית בה מתקבלים דימויי הצעדה בישראל מדי שנה מוכיחה שהחלוקה המעמדית ההיררכית אכן עורערה כהלכה, משום שהיא סותרת את הליבה של יחסי הכוחות הפטריארכלים עצמם, הלא היא היותן של נשים מותרות לגברים. בנוסף, טענתי כי אין הבדל בין דרכי הנראות שמתקיימות בצעדה לבין דרכי הנראות שמתקיימות ביום חול. הפארודיה שמשתתפות הצעדה מציגות מתאפשרת משום דרישתן ליחס אנושי, דרישה וציפייה שפוטנציאלית מתקיימת בכל יום ובכל מרחב, על גבי כל גוף בכל נראות שהיא; ככל שמתקיים ריבוי נראויות נשיות, רמות שונות של חשיפת העור, סוגי פריטי הלבוש השונים והמגוונים ביותר של הצועדות תחת הסמן החברתי Slut, כך מתערערת קיומה של Slut כלשהי; הצעדה יוצרת הגחכה למונח Slut ומקבילותיה המקומיות ומדגיש את היותו בלתי ניתן ליישום והחלה על נראות נשית כלשהי, משום שאף Slut, בצעדה ומחוצה לה אינה, למעשה, מותרת.




אנה קליימן

אנה קליימן

דוקטורנטית בבית הספר ללימודי תרבות באוניברסיטת אמסטרדם. Anna Kleiman, PhD candidate in the Amsterdam School for Cultural Analysis, University of Amsterdam.

אקטיביסטית-שטח פמיניסטית ולמען זכויות הקהילה הגאה למעלה מעשור, ממפיקות צעדת המופקרות בירושלים, ממייסדות לוט"ם – היחידה ללוחמה בטרור המגדרי. עוסקת במחקרה בתפקיד של החזותי הנשי בשיח חברתי המנרמל ומצדיק אלימות מינית בעת המודרנית, דרך אמנות מחאה וסקנדלים חברתיים ותקשורתיים סביב דימויים חזותיים של נשים, ובקשר בין הללו.




ביבליוגרפיה

אמסט, אלה. עמוד צעדת השרמוטות תל אביב-יפו, Facebook, הועלה ב-9 באפריל, 2017, כניסה ב-18 במאי, 2020. https://www.facebook.com/SlutWalkTLV/photos/a.1445224729137732/1809592779367590/?type=3&theater

מאלווי, לורה. "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי". ללמוד פמיניזם: מקראה: מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה הפמיניסטית. בעריכת דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גראב, יפה ברלוביץ, דבורה גריינימן, שרון הלוי, דינה חרובי, סילביה פוגל-ביז'אוי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006, 118-133.


Bartky, S. L. (1997) ‘Foucault, Femininity and the Modernization of Patriarchal Power’, in Conboy, K., Medina, N. and Stanbury, S. (eds.), Writing on the Body: Female Embodiment and Feminist Theory. New York: Columbia University Press, p129-154.

Bonilla, Yarimar. “The Past is Made by Walking: Labor Activism and Historical Production in Postcolonial Guadeloupe”. Cultural Anthropology 26 (2011): p. 313-339.

Butler, J. (1993) ‘Imitation and Gender Insubordination’, in Abelove, H., Barale, M. A., Halperin, D. M. (eds.) The Lesbian and Gay Studies Reader. New York, London: Routledge, p307-320.

Deveaux, M. (1994) ‘Feminism and Empowerment: A Critical Reading of Foucault’, Feminist Studies 20(2), p223-247.

Foucault, M. (1980) Power/Knowledge: Selected Interviews and Other Writings, 1972-1977. Gordon, C. (ed.). New York: Pantheon.

Foucault, M. (1995) Discipline and Punish: The Birth of the Prison. New York: Random House Inc.

Haber, H. F. (1996) ‘Foucault Pumped: Body Politics and the Muscled Woman’, in Hekman, S. J (ed.) Feminist Interpretations of Michel Foucault. Pennsylvania: The Pennsylvania State University Press, p137-156.

Hekman, S. J. (1990) Gender and Knowledge: Elements of a Postmodern Feminism. Boston: Northeastern University Press.

Hewitt, N. A. (2002) ‘Taking the True Woman Hostage’. Journal of Women’s History 14(1), 156-162.

Hill, A. (2015) ‘SlutWalk as Perifeminist Response to Rape Logic: The Politics of Reclaiming a Name’, Communication and Critical\Cultural Studies 13(1), p23-39.

Kolz, Liz and Butler, Judith. “The Body You Want: An Interview with Judith Butler”. Artforum International 31:3 (1992): 82-89.

Mulvey, L. (1975) ‘Visual Pleasure and Narrative Cinema’, Screen 16(3), p6-18.

Roberts, M. L. (2002) ‘True Womanhood Revisited’. Journal of Women’s History 14(1), 150-155.

Walters, B. (1966). ‘The Cult of True womanhood’. American Quarterly 18(2), p. 151-174.

Wilson, N. E. (2015) ‘Dirty Talk: A History of the Word “Slut”’in Teekah, A., Scholz, E. J., Friedman, M. and O’Reilly, A. (eds.) This is What a Feminist Slut Looks Like: Perspectives on the SlutWalk Movement. Bradford: Demeter Press, p46-62.