השנים האחרונות בחיי צבועות בעניין הולך וגובר בעירוניות המתבטא בעיקר דרך עולם העיתונות ועולם המחקר האקדמי. בדיעבד אני יכול לומר ש״העיר הגדולה״ עמדה ברקע של חיי מרגע שעמדתי על חריגותי כנער בעיר הפרברית האולטימטיבית ראשון-לציון בתחילת שנות האלפיים. היחס שלי אל העיר, תל אביב, לא היה עקבי. בין אינתיפאדה למלחמה, התקופה התאפיינה, בין היתר, בזליגה המתבקשת של האלימות הלאומנית לאלימות הכל בכל גם בתוככי הערים ההומוגניות כביכול. חריגות מגדרית ומינית הייתה סיבה מצוינת להפניית זעם מודחק. כך תל אביב סימנה עבורי לפעמים את אפשרות נתיב הבריחה אל חיים, פוסט טראומטיים אמנם, אבל לפחות פוסט. לפעמים היא סימנה מחנה פליטים להט״בי (בשנת 2003 לא דמיינתי את האפשרות הקווירית), במובן שלילי של העדר אפשרות בחירה. ולפעמים, רק לפעמים, היא הצליחה לשמש אלטרנטיבה לדמיון-עתיד של חיים טובים, כאלה עם תמהיל נעים של עשייה, קהילה, ביטחון ותרבות שלא מלווים בתחושת מחנק.
בשנת 2005 נסעתי בפעם הראשונה למצעד הגאווה. אירוע קטנטן בכל קנה מידה, בוודאי בהשוואה למצעדים של השנים האחרונות. ההתכנסות הדלה בכיכר רבין עמדה בהשוואה לעצרות השלום כטראומטית לא פחות מחווית הבדידות המדומיינת בפרבר. צעדנו באבן גבירול עד לפארק הירקון עטופים גדרות ושוטרים ותחושה של בלבול אם הם כאן כדי לשמור עליי או מפניי שלטה בצעדיי.
שנתיים לאחר מכן יצאתי בפעם הראשונה למסיבה, חמוש תעודת זהות מזויפת, עם חברה שיצאה בפני מהארון כמה שבועות קודם. התפריט: התכנסות בבר הלסבי מינרווה ומשם למסיבת בנות במועדון הפאשן במתחם הדולפינריום. הכאוטיות שבין רחוב אלנבי למתחם הדולפינריום הנטוש ברובו, זכורה כחוויה משחררת ומלחיצה במקביל. סתירה כמעט מחאתית לשכונת הקופסאות הזהות של מערב ראשל״צ. היה ברור שחריגות היא לא הבעיה הגדולה ביותר לשאת במרחב הזה, אבל גם היה ברור שלעבור הנה זה כרטיס יציאה בכיוון אחד. המרחב הכאוטי-משחרר שבין אלנבי דרך שוק הכרמל לצ׳ארלס קלור נתפס אצל המתבגר שהייתי כחלופה לכל הקשר אחר שהיה לי בחיי הפרברים, רק עשר דקות נסיעה משם.
שבע שנים לאחר מכן עברתי לתל אביב, לדירה מעל שוק הכרמל, נקודת האמצע של המרחב הלא מאורגן מהעשור הקודם של חיי. הפעם ביקשתי מהמרחב לפתור את הכאוס הפוסט-פרברי שהתחולל אצלי, ובמשך כמה שנים הוא הצליח לעשות זאת. הרגשתי מיד ראשונה את הקשר האינטימי וההכרחי שבין קוויריות לעירוניות.
מה בעיר מאפשר את הקוויר? קוויריות היא התוויה אורבנית במהותה. נתיב הגירה חד-כיווני מרחבי ישראל וגם מערים פלסטיניות רבות, צבוע בצבעי גאווה ובושה, נסלל במשך עשורים אל תל אביב. המעברים החדים שבין הציבורי לפרטי, בין האינטימי לאנונימי מאפשרים את הנוכחות במרחב למה שנחשב חריג בכפר או בפרבר. משהו בגלגול הפוסט-מודרני של העיר, משהו בעיר הלא-בהכרח-ממושמעת של העידן הפוסט-תעשייתי, איפשר בעשורים האחרונים, יותר מבכל תקופה אחרת את המשלב הציבורי-פוליטי של הזהות הקוורית.
כפי שניסיתי להראות דרך הגנאולוגיה האישית שלי, ההקשרים ההיסטוריים, הפוליטיים, הכלכליים והתכנוניים קריטיים להבנת העיר ובתוך כך להבנה שלנו את עצמנו. הזרם הניאו-אורבניסטי בגרסתו הנוכחית מדבר על העיר הטובה כעיר עם תמהיל שימושים מגוון של מסחר, תעסוקה ומגורים; חזיתות מסחריות, דירות במגוון גדלים, בנייה צפופה ומדרכות שמאפשרות הליכה נעימה. המטרה היא מגוון אנושי. אבל השיח הזה נוטה לפספס כשהוא מנסה, שוב, להעמיד הנחות אמפיריות ולייצר מהן תוצאות מדעיות שיאששו תיאוריות חברתיות ותרבותיות. ״אם נבנה חזית מסחרית אז תהיה תחושת בטחון״; או ״אם תהיה הליכתיות אז אנשים שונים יפגשו״; ובעיקר ״אם נאפשר התחדשות עירונית וציפוף בנייה אז נמזער את נזקי משבר האקלים, לא נצטרך בנייה פרברית ורכבים פרטיים ויותר אנשים יוכלו להנות מהעיר״. ההיגיון המודרניסטי בהתגלמותו הניאו-ליברלית.
זווית הראיה הכלכלית תמיד, המדעית בלבד, מעלימה במופגן את המרכיב האנושי כמרכיב פעיל ונותנת לו מקום של משתנה מיוחל בסוף המשוואה. נקודת המבט היוצאת מתוך תפיסת השוק כמרחב נטול מגבלות זמן ומרחב רואה את העיר כמרחב סחיר, מרחב נדל״ן, וכך הופכת את העיר ואת איכות החיים בעיר לסחורה. לגור בעיר כיום זה סטטוס מיוחד, זה אומר משהו על השווי של אדם בתוך עולם המודד עצמו במספרים.
ביטויים דוגמת "התחדשות עירונית", "הליכתיות" או "מגוון" נראים לעיתים כמטבע לשון שחוק שנועד להסתיר את תהליך העומק של העשור הנוכחי – דחיקה ועקירה מהעיר אל שוליים סמי-עירוניים, פרבריים לא פחות. אלו תוצאותיו של השיח המנרמל המבקש להטיל משמעת של מגוון על העיר הלא-ממושמעת. האפשרות לחריגות הולכת ונעלמת בעיר העשירים בלבד.
בתל אביב של חולדאי, זה שאמר בסוף שנות ה-90, ש״הומואים הם כמו ג׳וקים״, לקח הממסד העירוני שמקבל את תקציבו מכוח חוק, בשנת 2007 את החסות על מצעד הגאווה. מה נשתנה? חולדאי הבין בתחילת הקריירה שלו שכמו שהעיר אפשרה את הקוויר, כך הקוויר מאפשר את העיר. אבל חולדאי העדיף להפוך את המותג ״תל אביב של הקהילה הגאה״ למוצר צריכה תיירותי במציאות הכלכלית של שנות האלפיים. כך מה שהיה חתרני, תוצר התפתחותי של תנאים פוליטיים, הפך לממסדי והעוקץ הלך ונעשה כהה.
בתחילת הקיץ עזבתי את תל אביב, בנתיים לשום מקום ברור. סאבלט פה ושם. במצעד הגאווה האחרון צפיתי בטלוויזיה בראשון לציון, בחדר ילדותי, עם ידיים שבורות אחרי תאונת אופניים שעשיתי בתל אביב. ראיתי את ההמונים מתכנסים בצ׳ארלס קלור, הדולפינריום כבר לא קיים, המגדלים החלופיים בהקמה. שמעתי את הדוברים חוזרים על סיסמת ״אנחנו כאן עבור הילד שרואה אותנו שם בבית, שידע שהוא לא לבד״, אבל הרגשתי ילד והרגשתי לבד.
גאווה לא הייתה שם. הייתה תמונת הויתור על המשלב הפוליטי-ציבורי של הקוויר בחסות חברי מועצה ופוליטיקאים. היה נדמה שמשהו התפספס ככל שהקוויר נעשה פופולרי. הדינמיקה המתרחבת תמיד של החריגות מתבטאת במאבק פוליטי מתמיד וזה לא עבר על הבמה ובטח לא בערוץ 12. אם מהותו של הקוויר היא פוליטית ואם מהותו של הפוליטי היא מאבק, אז המאבק הקווירי לא יכול להרשות לעצמו את ההזחה למרחבים נטולי ההיסטוריה ונטולי ההקשר של עיר ההיי-טק הניאו-ליברלית. כשם שלעיר אין זכות קיום בלי הקוויר, גם לקוויר אין זכות קיום בלי העיר, ואם כך המאבק הקווירי צריך להיאבק בדחיקה מגבעת עמל, מנווה שאנן או משכונת התקווה. להיאבק על עירוניות מחוץ לתל אביב, להיאבק על מחירי הדיור ויוקר המחייה ועל האפשרות לחריגות, כמו שצריך לדעת שמצעד הגאווה נערך על הריסות השכונה הפלסטינית מנשייה שנדחקו אל הים וכוסו בדשא ושם של סר בריטי. ההיחלצות של החריג מהטראומה בעידן הפוסט, תתכן, לדעתי, דרך המאבק במצבי הדחק.
דור זומר
בן 31, עיתונאי תכנון עירוני, סביבה ונדל״ן, מתעניין בהיסטוריה עירונית ובפילוסופיה הפוליטית של המרחב העירוני, סטודנט לפילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.